המסע להצלת בוז'י לא תם, עדיין. המו"מ בין יצחק הרצוג לבנימין נתניהו על הצטרפות המחנה הציוני לממשלה נמשך כל העת. ביום שישי קיימו השניים שיחת טלפון לא קצרה. הרצוג הציג בפני נתניהו את הצורך לשדרג את ההצעה שהונחה בפניו, כדי לאפשר לו לשכנע את "החברים" להגיד כן. בצהריים הצטרף לדרמה שחקן מפתיע, בדמותו של שר האוצר משה כחלון.
זה קרה בהלווייתו של אלי לבני, אחיה של ציפי לבני. כחלון והרצוג קיימו בשולי מסע הלוויה פגישה ארוכה. שר האוצר לא מסתיר את עמדתו ושאיפתו להרחיב את הממשלה מהיום שבו קמה, ומפעיל את כל כובד משקלו בעניין. בעקבות המפגש עם הרצוג, התקשר כחלון לנתניהו. גורם הבקיא במתרחש אמר לי השבוע ש"ביבי ובוז'י מדברים כל הזמן, כל יום. הם בקשר אינטנסיבי".
תוכן השיחות הישירות ביניהם, כמו גם המסרים שעוברים באמצעות המתווכים השונים, הוא לא פחות ממדהים. מה שיובא כאן אינו ציטוטים מדויקים, אבל משקף את תוכן ורוח הדברים: הרצוג מבקש, מתחנן לקבל מנדט מדיני. ביבי עונה לו משהו כזה: מה אתה רוצה, אתה שר החוץ. יש לך כל המנדט המדיני שצריך. לך, תעשה שלום. נראה אותך. הרצוג לא משתכנע. הוא מבקש הבנה על "הקפאה שקטה" בשטחים. נתניהו: אתה יודע לפחות כמוני שאין בנייה בשטחים. אנחנו לא בונים. דבר עם ראשי הרשויות, דבר עם ניר ברקת. העולם לא מאפשר לנו לבנות. אנחנו מדברים על בנייה, אבל לא בונים.
הרצוג בסך הכל רוצה להכריז על זה, אבל כאן הוא מאבד את נתניהו. ביבי לא יכול להכריז על זה. הוא מחזיק בפאסון של בנייה ולא יכול להרשות לעצמו לאבד אותו. הרצוג אומר לביבי: מצדי תבנה, רק בוא נכריז על הקפאה. הרי הבנייה הגדולה ביותר בשטחים נעשתה בעבודה שקטה, מאחורי הגב של ההכרזות וההקפאות. אני צריך את ההכרזה. אבל נתניהו לא יכול להכריז. הוא יצטרך את קולות המתנחלים גם בפעם הבאה. רק בישראל, הכל הפוך על הפוך.
שר החוץ הצרפתי אמור היה להישאב אמש למאמץ האחדות: הצרפתים מדברים על ועידה בינלאומית. זה מה שיכול לשחרר להרצוג את הסתימה. אם יצליח לחבר בין הצרפתים לנתניהו, להשחיל איכשהו את ישראל לתוך היוזמה הזו ולהציג את עצמו כשושבין הגדול של המהלך, יהיה לו סיכוי לשכנע את "חבריו" במחנה הציוני שיש תמורה לאגרה. נתניהו יסכים, בנסיבות מסוימות, לוועידה בינלאומית כזו או אחרת. בתנאי שהכל יישאר על הנייר ושום דבר מעשי לא יקרה. עכשיו בואו נראה את הרצוג מייצר את זה. כדי לשרוד, הוא מסוגל.
ההיגיון המדריך את הרצוג פשוט: הוא חדל פירעון. מפלגת העבודה בקריסת מערכות כללית. אם הבחירות יתקיימו עכשיו, היא תגמור חמישית (אחרי הליכוד, לפיד, כחלון־גדעון סער ובנט). אם נגזר עליו למות, הוא רוצה למות זקוף. שר חוץ פירושו זקיפות קומה. זה תפקיד שנברא עבור הרצוג והוא יכול לנסות לברוא את עצמו מחדש.
האירוע הנוכחי חרג כבר מזמן מוויכוח על הצטרפות לממשלה או לא. זוהי מלחמה על מנהיגותו של הרצוג במחנה הציוני. שרידי מנהיגותו, יותר נכון. נכון לעכשיו, שלי יחימוביץ' מציבה רף ברור, עקבי וגבוה. ציפי לבני התנגדה מהרגע הראשון, ולא שינתה את עמדתה. תקוותו של הרצוג נשענת על אחרים: חלק ניכר מחברי הכנסת שמוציאים הודעות נזעמות נגד המהלך מגששים מאחורי הקלעים על התפקיד שמיועד להם. גם מזכ"ל ההסתדרות ניסנקורן תומך, עדיין, במהלך. הרצוג משתעשע, עדיין, ברעיון לחבר את הקרעים והטלאים לשמיכה קצרה אחת, ולהביא אותה לוועידה. במפלגת העבודה יש מסורת רבת שנים: כשיו"ר מפלגה מביא לוועידה הצעה להצטרפות לממשלה, היא תמיד מאושרת ברוב קולות. מצד שני, יש במפלגה מסורת נוספת: היא אוכלת וזוללת את ראשיה בעקביות רבה. אף אחד לא זוכה להזדמנות שנייה.