1
נגד הרוח
מה שמדהים במו"מ בין בנימין נתניהו ליצחק הרצוג בחודש האחרון, אומר גורם בכיר במפלגת העבודה, זה בעיקר העובדה שהוא לא התקיים. למה אתה מתכוון, שאלתי. לעובדה שביבי הניח מול בוז'י הצעה, וזהו. מכאן, זה רק בוז'י. הוא בכלל לא מנהל מו"מ עם ביבי, אלא איתנו. הוא רוצה להעביר את זה. אז מה הבעיה עם זה, שאלתי. הבעיה היא ההצעה, השיב הבכיר. היא מופקרת, מעליבה, לא ראויה. הוא לא נתן לו כלום. פשוט כלום. נאדה. לא השפעה בתחום המדיני, לא חקיקה, לא הקפאת בנייה בהתנחלויות, או לפחות מעבר לגדר, אפילו לא הצהרה על פתרון שתי המדינות. הוא הסכים לרפד אותו בתיקים, לעשות אותו שר חוץ ולצ'פר 16 מתוך 24 חברי המחנ"צ. במקום שבוז'י ישלח אותו לכל הרוחות (קיבינימט, ע"ע אראל מרגלית), ריחם המשכר של התיקים העביר אותו על דעתו, והוא פשוט לא עמד בפיתוי. עכשיו הוא נמצא במצב הכי גרוע שאפשר: ראשית, זה לא יקרה. שנית, הוא ריסק את שארית יוקרתו וגרם נזק עצום למפלגה. הוא אכל את הדגים הסרוחים, חטף מכות רצח, וגורש מהעיר. אנחנו חוששים מהסקרים הבאים, שיראו בטח המשך התדרדרות, מסכם הבכיר. הוא הפך אותנו לחדלי פירעון.
המחנה הציוני סבלה ממחנק אשראי עוד לפני המו"מ והפרסומים שנלוו אליו. לפיד ממריא, אשכנזי מתחמם (בעצלתיים), הדיבורים על כחלון וגדעון סער מצטופפים ולבוז'י לא נשאר. הבעיה היא שהרצוג התנהל מתחילת הקדנציה של נתניהו כמאהבת דחויה שמנסה לקושש זמן איכות עם פטרונה, במקום להציב בפניו את הדילמה ולחתוך. המו"מ הזה, בין נתניהו להרצוג, התנהל לאורך כל הדרך. כמעט תמיד ריחפה ההצטרפות של המחנה הציוני לממשלה מעל ראשו של הרצוג, שייטה בחלומותיו ובסיוטיו, לא נתנה לו מנוח. גם כשנשא את נאומיו האופוזיציוניים הלוהטים, בתת ההכרה שלו ידע בוז'י שיש מצב שבסוף הוא יגמור בחיקו של נתניהו. ככה לא בונים אופוזיציה.
אפשר, מזווית מסוימת, להבין את הרצוג. טיפש הוא לא. הוא מבין שבמצב הדברים הנוכחי, מעמדו לא ישתקם. לפיד לא ייעלם. גדעון סער לא יוותר. הוא מביט ימינה, שם יושבת ציפי לבני, ולא רוצה שזה יקרה גם לו. הוא זוכר איך לבני התעקשה ב־2009 לא להצטרף לממשלת נתניהו, ומה קרה לה מאז. הדרך היחידה שלו לנסות לשנות את כיוון הרוח היא להצטרף לממשלה, להפוך לשר חוץ, תפקיד שתפור עליו, ולשקם את מעמדה הבינלאומי של ישראל. מצב ההפעלה הבסיסי של הרצוג הוא שר בממשלה. אי אפשר לשכוח את אומללותו כשברק פיצל את העבודה והוא נאלץ להיפרד מתיק הרווחה (הרצוג היה שר רווחה מצטיין). הוא נראה כמו הומלס על המדרכה, בגשם. חריצותו, פיקחותו והיכרותו את המערכת יהפכו אותו לשר מצטיין בכל תפקיד, חוץ מראש האופוזיציה. אז למה שלא יקבל תפקיד, למען השם?
הוא החליט ללכת על זה הפעם. הוא עוצם עיניים ורואה את עצמו שר חוץ. יש שר חוץ טבעי יותר ממנו? הוא יודע שאם רק ייתנו לו את מושכות שירות החוץ הישראלי (שנתניהו משמיד בשיטתיות בשנים האחרונות), הכל ייראה אחרת. אנשי ה־BDS יתרמו ל"תגלית", דונלד טראמפ ילך בעקבות בתו ויתגייר, אנגלה מרקל תתאהב בנו מחדש. כשר חוץ, מאמין הרצוג, הכל אפשרי, כולל שיקום מעמדו והפיכתו, נגד כיוון הרוח, לאלטרנטיבה לגיטימית לנתניהו.
הוא טעה. בצבא קוראים לטעות הזו "אונס מפה". אתה בניווט לילה, איך לך מושג איפה אתה. פתאום אתה חושב שאתה יודע. אז אתה פותח מפה, מזהה את מיקומך עליה, ומתחיל להתאים את תצורות הקרקע שמסביבך לזו שעל המפה. אתה בעצם מאלץ את המפה להתאים את עצמה למיקומך המשוער. אבל אתה לא שם. הבעיה היא שהרצוג לא זיהה את מיקומו על המפה מלכתחילה. הוא לא הבין שזה נגמר. הוא, כבר לא יהיה ראש ממשלה. הוא החמיץ את ההזדמנות. זה לא יקרה. כל מה שנותר לו זה להמשיך להתברבר בחושך, בדרך לשום מקום.
2
העסקן הנצחי
התנהלותו מול נתניהו הייתה שגויה מראשיתה. ביבי מבין ומעריך רק כוח. הרצוג היה יכול להתייעץ עם גדעון סער, גלעד ארדן, משה כחלון ורבים אחרים. מי שמגלה חולשה נמחק מיד. מי שמייצר עוצמה נלקח ברצינות ומקבל את כל דרישותיו. הרצוג הוא חולשה מהלכת. במקום להציג לנתניהו אולטימטום, במקום להניח על שולחנו את דרישות היסוד, לעדכן את התקשורת באופן שקוף ומלא ולנתק מגע, הוא ניהל רומן ארוך, עם עליות וירידות, המראות ונחיתות, עם מתווכים שונים ומשונים, רעיונות יצירתיים והזויים.
כל הדרך הזו, הוא שיקר לבוחריו, שיקר לאנשיו, שיקר לעצמו. הוא המאהבת ששוכנעה שאהובה או־טו־טו עוזב את הבית, זורק את האישה החוקית (נפתלי ואיילת שקד) ומתחתן איתה. עיקריו של הרומן החד־צדדי הזה בין נתניהו להרצוג נחשפו כאן בשנה האחרונה. עיקרון אחד משותף לכל השלבים: תמיד, כל המתווכים וכל המעורבים, קיבלו את הרושם שהרצוג להוט להיכנס. כשזה הרושם, מה הפלא שנתניהו משחק עם הרצוג כחתול בעכבר?
זה התחיל רע, כשהמפגש בפנטהאוז של ארנון מילצ'ן בהרצליה נחשף והרצוג טען שזה היה אירוע לכבודו של טוני בלייר. הבעיה הייתה שחוץ ממנו ומביבי, אף אחד אחר לא הוזמן לאירוע הזה. באותו שלב נתניהו הסכים שהרצוג יהיה שר ביטחון במחצית הקדנציה (2017). עיניו של הרצוג הצטעפו. שר ביטחון. תפור עליו. סוף־סוף יוכל לתת מץ'־אפ לנתניהו בסוגיית הביטחון. הוא לא הבין שבקצב שבו הוא מצטמק ציבורית, לא יימצא בטלדרס אקסטרה־אקסטרה סמול שיהלום את מידותיו.
הרצוג הוא עסקן נצחי, אשף התמרונים הפוליטיים, הבחישות והערבובים. לפעמים, מרוב פעילות קדחתנית, הוא שוכח את הכיוונים, איפה המטרה, מי נגד מי ולמה. הוא נאלץ להכחיש את דבר קיומו של המו"מ, המשיך להתחפר ולהסתבך עד שלאף אחד משותפיו כבר לא נותר כוח נפשי להתמודד איתו. הרצוג הוא איש של תהליכים ארוכים ומייגעים. הוא לא יודע לחתוך, לקבל החלטה מהירה, לבחור צד. הוא טווה קורים בתהליך מייגע, בלי לשים לב שהם נטווים סביבו. הוא לא שם לב שהוא מדמם כבר חודשים ארוכים ומתמרן את עצמו למגרש גרוטאות ולפשיטת רגל. נדמה לי שבחג הזה הייתה לו הזדמנות לשים לב, סוף־סוף. הבעיה היא, שזה כבר מאוחר מדי.
ערב החג, במאמר כאן, המלצתי לו להעמיד את נתניהו בדילמה: לדרוש את תיק התקשורת. הנה מטרה ממוקדת יותר, חשובה לא פחות, שיכולה להעביר את נטל ההוכחה מכתפיו הצרות לאלה של ראש הממשלה. נתניהו מחובר לתיק התקשורת בכל נימי נפשו. מטרתו, להכחיד את התקשורת העצמאית ולרתום את רוב אמצעי התקשורת בישראל לשירותו, גוברת על רוב האינטרסים האחרים.
במקביל, הצורך לשחרר את התקשורת מההשתלטות העוינת הזו הופך לחיוני. לא רק למען העיתונאים עצמם. אין דמוקרטיה בלי תקשורת, ומי שרוצה להבין מה קורה כשהתקשורת מושמדת ואיך זה מסתנכרן עם הרס הדמוקרטיה, שיציץ צפונה, לטורקיה, ויראה מה ארדואן עושה שם לתקשורת ולצבא הטורקי. נתניהו מחקה את זה באופן מושלם. שר תקשורת מהמחנה הציוני (איתן כבל, למשל) יכול להציל את המצב. זה הרבה יותר ממשי ואקטואלי מעוד הצהרה מדינית של נתניהו (שלא תוביל לשום מקום), או הקפאה "שקטה" של בנייה מעבר לגדר, שבעקבותיה תבוא, כמו תמיד, בנייה רועשת.
אתה עושה צחוק? שאל אותי בכיר בעבודה אחרי פרסום הטור הזה ביום רביעי, למה אתה שואל, שאלתי, והבכיר הוסיף: במהלך המו"מ בוז'י גמגם משהו על תיק התקשורת. ביבי השתיק אותו בשנייה. לא רצה לשמוע. אז מה בוז'י עשה, שאלתי. כאן סיפר הבכיר את הבדיחה ההיא על הרשל'ה, שאיים שיעשה מה שאבא שלו היה עושה במצבים כאלה, כלומר ילך לישון רעב. זה מה שהוא עשה, אמר הבכיר, פשוט השתתק ולא העלה עוד את הנושא.
האם זה באמת נגמר? ממש לא בטוח. הרצוג עקשן. יש לו, עדיין, העוצמה של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. בליכוד מדברים על זה שהדיל סגור והרצוג יעביר אותו בוועידה. מי שמכיר את ועידת מפלגת העבודה יודע שאפשר להעביר שם כל דבר, כולל העברת המפלגה עצמה לקלקיליה, בתנאי שזה מלווה בג'ובים מתאימים. כמעט כל מי שאתה מרים לו טלפון במפלגה תוקף בשצף קצף את העסקה הפסולה עם נתניהו אבל אחר כך מגשש בסביבתו של הרצוג איזה תיק, או ועדה, או ג'וב הוא יקבל. דבר אחד בטוח: אין מי שמתפלל יותר שזה יקרה מיאיר לפיד.
3
סיפורי קהיר
נתניהו, בינתיים, מביט על האירוע בשוויון נפש. הוא צריך את הרצוג מול העולם העוין, אבל זה לא צורך קיומי. מה שקיומי באמת מבחינת ביבי, זה להעביר את התקציב הדו־שנתי (באדיבותו הסטואית של כחלון). בכך, קיומו מובטח. מה עם קיומנו? נתמודד. הבעיה עם נתניהו היא שהוא שומר הכל לרגע האחרון. לפעמים, ברגע האחרון אי אפשר לשנות שום דבר והעסק אבוד. ניצחונו האחרון בבחירות, כנגד כל הסיכויים והסקרים, ניפח את הזחיחות המובנית שלו. הוא משוכנע שהוא כל־יכול, בן אלמוות ואין בלתו. הכל יסתדר בסוף. הוא סומך גם על המזל.
מתישהו צריך יהיה למנות ועדת חקירה ממלכתית להתנהלותו של נתניהו סביב הסכם הסיוע האמריקאי לעשור הבא, שהתמסמס תחתיו. כשהייתה לו הזדמנות לקבל חבילה חסרת תקדים, הוא סירב לדבר עם האמריקאים והעדיף להמשיך את המלחמה חסרת הסיכוי וההיגיון בהסכם הגרעין עם איראן. אחרי שהובס גם כאן, גילה שהרכבת יצאה מהתחנה, האמריקאים צמצמו באופן ניכר את ההצעה וכרגע אנחנו תקועים בלי כלום. לך תדע מה יקרה אם הנשיא הבא יהיה דונלד טראמפ. אולי במקום סיוע, נקבל מהאמריקאים חשבון ונידרש לשלם עבור ההגנה שהם מעניקים לנו. נניח, 100 מיליון דולר לכל וטו במועצת הביטחון. על בסיס מזומן, ואחרי הנחה.
אבל בינתיים, מבחינת נתניהו, הכל בסדר. הוא רגוע. כשהוא רגוע, אנחנו צריכים להיות מוטרדים. דוגמה נוספת ברשימה אינסופית המעידה על יכולתו של נתניהו לשכתב את המציאות ולהמציא את ההיסטוריה, התקבלה ערב החג. בתחילת השבוע הוא השתתף בטקס חילופי ראשי השב"כ. נדב ארגמן נכנס לתפקיד במקום יורם כהן. בטקס השתתף גם אחד המאבטחים של השגרירות הישראלית בקהיר, מניצולי האירוע שבו המון מצרי כמעט כבש את השגרירות וכמה מאנשיה נמצאו בסכנה ברורה ומיידית של לינץ'. האירוע היה מרגש. שירות הביטחון הכללי נחשב, על ידי מי שמכיר את האירוע, כזה שהציל את המצב באותו הלילה. נתניהו הפנים. מי שמכיר אותו יודע שבשלב הזה המערכת הפנימית אצלו מביטה בסיפור ותוך זמן קצר מאמצת אותו. קרי, משתלטת עליו.
ביום שלישי השבוע, יממה וחצי לאחר הפרידה מיורם כהן, הוא נאם בטקס הזיכרון לנופלים בשירות החוץ (הוא הרי גם שר החוץ). שם, כמו תמיד, הוא יפרשן מחדש את האירוע ההוא, לטובתו. ובכן, זה מה שנתניהו אמר בטקס: "לפני כמה שנים עמדנו בפני מצור שהלך והתהדק על אנשינו בשגרירות ישראל בקהיר...הפעלנו באותו ערב את כל הכלים העומדים לרשותנו, לרבות איום בפעולת חילוץ של צה"ל, דבר שהכריע את הכף והביא את הכוחות המצריים, אז תחת השלטון של האחים המוסלמים, בתיאום מדוקדק מכאן, לסיום המוצלח של האירוע".
במשרד החוץ חשבו כמה בכירים להתעלף. גם בשב"כ היו כמה קודקודים שחייכו לעצמם. שלא לדבר על צה"ל. בשגרירות הישראלית בקהיר, כמו גם בשגרירות המצרית בתל אביב, אנשים מרטו את שער ראשם. ראש הממשלה מגלה לעולם שישראל עמדה לבצע פעולת חילוץ צבאית בלב קהיר לפני חמש שנים. גם אם זה נכון (וזה ממש לא מדויק), זו עבירת צנזורה חמורה, זה מסייע למי שרוצה לקעקע עוד יותר את שלטונו של א־סיסי, זה יכול לגרום למשבר חמור בין המדינות, לפגוע בכבוד המצרי ולהעמיד את מצרים ככלי ריק. אבל העיקר שביבי יוצא גבר. איים שיכבוש את קהיר, אז המצרים שחררו את הדיפלומטים.
זה נגמר, כמו שזה נגמר תמיד. ביבבה חלושה. לא, המופתי לא היה זה שהכתיב להיטלר את תורת הגזע, לא היו חיילים בריטים בירושלים, וגם העסק הזה בקהיר לא קרה בדיוק כפי שראש הממשלה זכר שקרה (העיקר שהוא הטיף מוסר ליאיר גולן על זילות השואה). תוך זמן קצר פרסמה לשכת ראש הממשלה הבהרה בהולה: "במקרה המדובר הכוונה הייתה לפעולה מתואמת ולא חד־צדדית. אנחנו שמחים שלא היה צורך בכך ומודים לצבא מצרים שטיפל במשבר באופן אחראי והביא לפתרון הבעיה. רה"מ מעריך מאוד את היחסים עם מצרים, וקיום הסכם השלום איתה הוא נדבך חשוב ביציבות האזור".
אז ככה: "איום בפעולת חילוץ של צה"ל" לדברי נתניהו, הפך ל"פעולה מתואמת ולא חד־צדדית". כלומר, לא היה ולא נברא. הסיכוי שמישהו היה מורה לסיירת מטכ"ל לטוס לקהיר ולחלץ דיפלומטים ישראלים מלב המאפליה הרותחת של כיכר תחריר, שואף לאפס. זה מבצע נטול סיכויי הצלחה. למצרים חיל אוויר אדיר, הגנה אווירית מאסיבית, לא מדובר בדרום לבנון או ברצועת עזה. פעולה כזו פוגעת בריבונות המצרית, מפרה את הסכם השלום, מסוגלת להבעיר את האזור כולו.
מה שכן קרה, זה שנתניהו ביקש שישיגו לו את אובמה, האמריקאים הפעילו את השפעתם, הם העמידו בכוננות משחתות וכלי שיט בים התיכון, אבל במקביל הרים יורם כהן טלפון למי שהרים בקהיר (אחד הגנרלים היותר חשובים שם), והפעיל עליו לחץ כבד. המצרי הבטיח שהדיפלומטים יחולצו בשלום. כהן דיווח על כך לראש הממשלה ולשאר מקבלי ההחלטות. המצב היה קשה מאוד, בכל רגע אמור היה להתרחש לינץ'. כהן היה על הקו עם הצד המצרי בשידור חי. מוציאים אותם עם נגמ"שים, דיווח. מישהו העלה חשש שההמון ישטוף את הנגמ"שים וישתלט עליהם. זה לא יקרה, אמר כהן. הוא קיבל את מילתו של הגנרל בצד השני. קיבלתי מילה, הוא אמר. לא הייתה ברירה, והיה צריך לסמוך על המילה שיורם כהן קיבל.
המצרי בצד השני של הקו עמד במילתו. כוח משוריין מצרי חדר למתחם השגרירות, העמיס את המאבטחים והדיפלומטים ופינה אותם בשלום. בזמן הזה משפחותיהם כבר עשו את דרכן לשדה התעופה וכולם פונו לישראל. זה הסיפור האמיתי. מה שנתניהו סיפר בטקס הזיכרון לחללי שירות החוץ, זו מעשייה מאצ'ואיסטית הזויה, שמעוותת את מה שקרה שם באמת. כרגיל.
4
שרה הפקות
השבוע הקדיש "ישראל היום", שופרו האישי של נתניהו, כפולת עמודים לסקנדל תקשורתי אמריקאי שפרץ בעקבות פרופיל נרחב ב"ניו יורק טיימס מגזין" על אודות יועץ התקשורת של הבית הלבן והנשיא אובמה, בן רודס. בפרופיל נכתב ונרמז שהבית הלבן עשה שימוש בעיתונאים להפצת משנתו בנושא הסכם הגרעין עם איראן, וניצל עיתונאים שטחיים וחסרי ניסיון שאימצו את הנראטיב השקרי של אובמה על מנת להפיצו ברשת (בעיקר באמצעות טוויטר).
עכשיו בואו נחשוב על הפסקה הזו שוב: הביביתון חוגג על זה שהממשל האמריקאי השתמש בעיתונאים לצרכיו. תודו שזה ענק. הרי עצם מהותו, קיומו והווייתו של אותו ביביתון הוא לעשות שימוש בעיתונות לגיטימית לכאורה, הממומנת במאות מיליונים, על מנת להפיץ את המסרים המנוסחים בבלפור. והנה הם מתפלצים כשמתברר שבן רודס עשה (לכאורה) מניפולציות על עיתונאים כדי שיפיצו את דף המסרים של הבית הלבן. פנטסטי.
כעבור יומיים, ערב יום הזיכרון וחג העצמאות, עמוד 3 ב"ישראל היום": הופיעה שם טבלת אירועי ערב החג. מסגרת גדולה משמאל למעלה, כל אירוע פורט שם עם השעה ו"במעמד" מי הוא מתקיים. הסיפור הזה של מעמד הוא סטטוטורי. הוא נקבע בתקנות ובכלל הטקס הרשמיים. כך, למשל, "טקס האזכרה הממלכתי לחללי מערכות ישראל, במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה והרמטכ"ל", זה מה שנקבע בכללים. אלה האישים הנוכחים בטקס הזה. גם לפי "ישראל היום". ואז הגענו לאירוע האחרון בטבלה האמורה: הדלקת המשואות בהר הרצל. הנה מה שנכתב בביביתון: "טקס הדלקת המשואות והעברת הדגלים הראשיים בהר הרצל, במעמד יו"ר הכנסת ואשת ראש הממשלה".
אמיתי לגמרי. זה נראה זוטות, אבל זה לא. טקס הדלקת המשואות הוא טקס השייך ליו"ר הכנסת. זו הבלטה שלו. הוא קיבל את הטקס הזה באופן בלעדי. הוא מושל בטקס הזה, הוא הדמות הממלכתית הבכירה בו. הוא, ולא הנשיא ולא ראש הממשלה, שאינם נוכחים בו כדי להשאיר את הבימה ליו"ר. כך זה נקבע, מימים ימימה. ובכן, לא עוד. הטקס מתקיים במעמד יו"ר הכנסת, ואשת ראש הממשלה. כך, על פי "ישראל היום". זה לא שאשת ראש הממשלה משתתפת בטקס בפעם הראשונה. הן בדרך כלל צופות בו, הרעיות. אבל אף פעם לא נכתב, בתיאור רשמי של הטקס, שהוא "במעמד אשת ראש הממשלה".
בערב העלה ראש הממשלה לעמוד הפייסבוק שלו סטטוס בעניין הטקס. לא, הוא לא סיפר על ההתרגשות כשרונה רמון הדליקה משואה, או כשהרצל ביטון התרגש, או כשדוד רוקני כמעט חייך. הוא כתב את זה: "זה היה רגע מיוחד ומרומם. רעייתי שרה השתתפה בטקס והתקבלה בחום ובאהבה על ידי המוני בית ישראל, להם איחלה חג עצמאות שמח. רבים ניגשו אליה, חיבקו וחיזקו אותה במילים נרגשות והביעו הערכה על האופן בו היא מתמודדת עם המתקפות האישיות נגדה". כן, זה אמיתי. זה מה שהיה לראש הממשלה לספר להמוני בית ישראל מטקס המשואות.
אפרופו טקסים, בחידון התנ"ך העולמי לנוער קרה מה שכולם ציפו שיקרה: הגברת נתניהו הגיעה, עם בעלה, באיחור ניכר, ותפסה את מקומה. היא עברה דרך שורה ארוכה של בכירים ולחצה את ידיהם. חלקם אפילו זכו לנשיקה, כמו ראש עיריית ירושלים ניר ברקת. הבעיה היא, שמקומה של אשת ראש הממשלה, על פי כללי הטקס, הוא בצמידות לשר החינוך. שמו של השר הזה, בישראל, הוא נפתלי בנט. ביבי הלך ראשון, לחץ ידיים לכל השורה, כשהגיע לבנט הסתפק בטפיחה אגבית על גבו. טוב, איך ילחץ לו יד כשהגברת צופה מאחוריו? עדיף שיסגיר את עצמו לדאע"ש. שרה עצמה דילגה על בנט כאילו לא היה שם. שקיפות שלטונית.
אגב, בנט טוען שהייתה לחיצת יד. צפיתי בשידור החוזר פעמים רבות ולא ראיתי אותה. אולי לחיצה וירטואלית. למרבה המזל, היא התיישבה בצד החיצוני, כשביבי מפריד בינה לבין בנט. במקרה הזה, אפילו איום בפעולה צבאית (ע"ע הדרמה בקהיר) לא יביא לסיום טוב של הפרשה.
הישיבה שם, בקהל של חידון התנ"ך, בשני זוגות לא מאושרים, הייתה הכי קרוב שנפתלי וגילת בנט הגיעו לשרה נתניהו בעשור האחרון. כשנתניהו נאם במהלך הטקס, הוא חרג ממנהגו ולא פתח את הנאום באזכור שורת המכובדים שנכחה שם. למה? כדי לא להגיד את השם המפורט "נ־פ־ת־ל־י" במעמד אשת ראש הממשלה. בפעם הראשונה לא היו ראש הממשלה ושר החינוך ביחד על הבמה בשירת "התקווה" לסיום הטקס. ביבי סיים את דבריו ומיהר בחזרה למקומו כדי לחצוץ בין בנט לרעיית ראש הממשלה.
למה אני מעיק עליכם עם כל זה? כי בלשכת ראש הממשלה עסקו בתיאום המבצע הזה בשבועות האחרונים כאילו מדובר בהפצצת הגרעין האיראני. בדיוק באותן עצימות ופאניקה שבהן עסקו בזמנו בנסיעה של הממשלה לגרמניה, כשאיילת שקד שרת המשפטים מצאה את עצמה בטיסת לואו־קוסט פרטית כדי לא להיות על אותו מטוס יחד עם רעיית ראש הממשלה, שהאירוע כולו היה "במעמדה". כן, זו המדינה שבה אנו חיים.
5
בעיות פנימיות
אם כבר מדברים על טקס הדלקת המשואות: אחד המרגשים שהיו כאן, בעיקר בזכותם של רונה רמון, שהרטיטה כל לב אנוש בישראל, אל"מ דוד רוקני, עם פני הפסל וזקיפות הקומה בגיל 84, ובעיקר הרצל ביטון, נהג האוטובוס הגיבור שנלחם לבדו במחבל והציל את נוסעיו. מהרצל ועד ביטון, זו תמצית הציונות ועוצמתה. גם בחירת המופעים והמופיעים הייתה טובה, עם המחווה לצלילי העוד (שהחזירה את יהודה קיסר הגדול למרכז הבימה), ועם קפה שחור, הראפרים האתיופים, ועם מירי מסיקה וכנסיית השכל בביצוע מרגש במיוחד. מכיוון שהטקס אמור לשקף את החברה הישראלית כמו שהיא, היה לנו גם הכומר גבריאל נדאף, שנחשד, כנהוג אצל כמרים, בכל מיני עניינים מביכים. לכאורה. בשנה הבאה ידליק משואה "הרב" יונה מצגר.
מתחת לרדאר נרשם בשבועות האחרונים מתח רב ביחסים בין השר לביטחון הפנים גלעד ארדן למפכ"ל המשטרה רב ניצב רוני אלשיך. על פי מספר מקורות, בחודש שעבר המתח הזה כלל גם נתק של ממש. ארדן עיכב את סבב המינויים של אלשיך, שמצדו מתנהג כמי שלא סופר את השר שמינה אותו (או שלא הוא מינה אותו, בעצם). על פי המקורות, השניים עשו מאמץ גדול להתגבר על המשבר, וכרגע הם מנסים לפתוח דף חדש. נדמה לי שסיכוי גדול שזה יקרה, אין. גם הסטטיסטיקה משחקת נגדם. תזכירו לי מי היה השר לביטחון הפנים האחרון שהסתדר היטב עם המפכ"ל שלו. כשמדובר בשני הפכים כמו ארדן ואלשיך, על אחת כמה וכמה.
שני הצדדים מכחישים נתק או מתח. לשכת המפכ"ל מסרה כי "מפכ"ל המשטרה מקיים יחסי עבודה תקינים ועובד בשיתוף פעולה מלא עם השר לביטחון הפנים". לתפארת מדינת ישראל.
טוב יעשה אלשיך אם יכיר בטעויות שמתחילות להצטבר לו על החגורה, בעיקר בתחום המינויים, הרגישות לנושא ההטרדות המיניות ועוד שלל ליקויים. במקום העבודה הקודם שלו היה יכול אלשיך להתעלם מהתקשורת, להגדיר מטרה, לחתור אליה ולבצע אותה. הוא נהנה ממעטפת תומכת, מבודדת, מעלימת רעשים. במקום העבודה הנוכחי שלו, כל זה איננו. המעטפת לא רק שאינה תומכת, היא מפריעה, מתנכלת, זוממת וחותרת. היא לא מעלימה רעשים, אלא מייצרת ומעצימה אותם. עושה רושם שאלשיך עוד לא התאקלם באווירה הזו.
6
לחזור הביתה בשלום
מילה אחרונה על טיוטת דוח מבקר המדינה בעניין צוק איתן. עושה רושם שמתארגן כאן פרק ב' של דוח ועדת אגרנט אחרי מלחמת יום הכיפורים. לא שצוק איתן דומה למלחמה האיומה ההיא, אבל המאמץ להעביר את הביקורת והאחריות מהדרג המדיני לדרג הצבאי/מקצועי ניכר לעין. כאילו הצבא הוא האחראי על התכנון, על סדר היום של הקבינט, על העברת המידע.
הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, הוא המבוקר העיקרי בדוח. הוא הרוויח את הביקורת הזו ביושר. גנץ הוכיח במהלך צוק איתן שכל מה שאמרו עליו, נכון. חלש, לא אסרטיבי, קצת מנותק מהמציאות. גם על ראש אמ"ן דאז, אביב כוכבי, נמתחת ביקורת (אם כי נדמה לי שלא כוכבי אשם באי הגעת המידע על המנהרות לקבינט) וגם ראש המל"ל, יוסי כהן, היום ראש המוסד, יוצא חבול.
אבל האחריות על דרך ניהול המלחמה הזו אינה מוטלת עליהם. היא מוטלת על זה שלא כינס את הקבינט בעניין המנהרות, על זה שהעלים מידע חיוני מהקבינט, על זה שהסכים לכל הצעות הפסקת האש של חמאס ונגרר בקושי לפעולת המנהרות (בזכות נפתלי בנט), ועל זה שדשדש 51 יום במקום לקבל החלטה מהירה ולבצע אותה. נתניהו ניהל את המלחמה בחמאס בצוק איתן בדיוק כמו שהרצוג ניהל את המו"מ לאחדות. בלי נחרצות, בלי תכנון, בלי נחישות. כל מה שרצה זה לחזור הביתה בשלום ולא להסתבך. וככה בדיוק זה נראה.
צוק איתן עלה לנו בין 12 ל־15 מיליארד שקל. את הכסף הזה שילמנו כדי להגיע בחזרה לנקודת הפתיחה. עזה עדיין במבוי סתום, סיר הלחץ ממשיך להתחמם, הפיצוץ הבא בדרך. ישראל ממשיכה לאלתר את דרכה, מתקשה לגבש מדיניות, מעבירה את הזמן בחוסר תוחלת מוחלט. נקודת אור מסוימת היא הרמטכ"ל הנוכחי, רב אלוף גדי איזנקוט, ומה שהוא מנסה לחולל בצה"ל. מעטים יודעים שאיזנקוט, לאחר שנכנס לתפקידו, רצה מאוד לפתוח בסדרת תחקירים צה"ליים מעמיקים, חודרניים ונוקבים בעניין צוק איתן. הוא היה שם והוא יודע שהביצועים היו מאכזבים. הוא נמנע מכך כדי לא לפגוע בקודמו, בני גנץ. אבל הוא עושה עבודה שקטה בשטח, בתקווה שבפעם הבאה זה ייראה אחרת. למרבה הצער, זה לא תלוי רק בו.