לפני מאה שנה, במאי 1916, חילקו שני פקידים, צרפתי ובריטי, את שלל האימפריה העותמאנית שקרסה במלחמת העולם הראשונה. חלוקת המזרח התיכון, על פי ספרו של ג'יימס באר "קו בחול", התנהלה באורח הרבה פחות פורמלי מדיון בוועדה המחוזית של בנימינה.
מארק סייקס, שעמד אז לנהל את המו"מ מול נציג הצרפתים, שארל פיקו, נפגש עם הצמרת הבריטית, ביניהם הלורד ג'יימס בלפור, כדי לתאם ציפיות. הפרוטוקול של אותה ישיבה והפטרונאז' האגבי של הבריטים מול הילידים במזה"ת מבהירים בדיוק איך התגלגלנו לבלגן הנוכחי. תחשבו על סט של סרט תקופתי, וילונות ברוקד, ריהוט צ'יפנדייל ואנפוף בריטי. "לאיזה מין הסכם היית שואף להגיע עם הצרפתים?", שאל בלפור. "הייתי רוצה לשמור לעצמנו את כל השטח מדרום לחיפה", השיב סייקס בהצביעו על המפה. "ומה בדיוק אתה מתכוון לתת לצרפתים?", תהה הלורד. סייקס הניח אצבע על המפה: "הייתי רוצה למתוח קו מהאות האחרונה של עכו ועד לאות האחרונה של כִּרכוכ", אמר והזיז את אצבעו בקו ישר מכאן לשם.
וכך, במחי קווים ישרים, חילקו סייקס ופיקו את המזרח התיכון. צרפת לקחה את לבנון, סוריה והגליל העליון, בריטניה את ירדן, עיראק, המפרץ הפרסי, עבר הירדן המזרחי וארץ ישראל. בתוך כל מדינה שזה עתה הוקמה על ידי פקידים בריטים וצרפתים רחשו מאות חמולות ושבטים שנלחמו זה בזה, אם כמקצוע אם כתחביב.
הקו שמתח סייקס היה ישר, התוצאות היו עקומות אם לא קטסטרופליות ממש, מאז ועד היום. המשותף לשטחים שכונו מדינות היה שבכולן שלט עריץ מקומי בחסות אדוניו האירופים. משך כמעט מאה שנה בעבעו משקעי טינה בגין ההבדלים השבטיים, הדתיים והחמולתיים, שהתפרצו מדי פעם בתוך הכאילו מדינות. כל זה הסתיים במרחץ הדמים המכונה "האביב הערבי". בימים אלה ממש הפכו הקווים של סייקס־פיקו לנקודות ששום קו ישר (עדיין) לא מסוגל לחבר. מדינות הלאום שנולדו בוויט הול ובקיי ד'אורסי היו אחיזת עיניים. בפריפריות של אותן מדינות, מסוריה ועיראק עד אפגניסטן והמפרציות, המשיכה לפרוח בדלנות שבטית, דתית ולאומית. חוץ מהעם היהודי.
כשנה לאחר חתימת הסכמי סייקס־פיקו נחתמה הצהרת בלפור. הבריטים הכירו במוסדות הציוניים כמייצגי האינטרס של העם היהודי בארץ ישראל. חיים ויצמן והלורד וולטר רוטשילד ניווטו במיומנות בפוליטיקה הפנים בריטית וארגנו חסות בריטית. בן־גוריון והנהגת היישוב קראו נכון את מפת יחסי הכוחות, והשיגו הסכמה בינלאומית באמצעות האו"ם לגבי גבולות החלוקה ובהמשך גם לגבולות 48' ו־67'.
אגב, אש"ף, תנועת השחרור הלאומי של הפלסטינים, עובדת כיום כמו שעבדה הציונות של אותם ימים, ויש להם סיכוי לא רע לזכות בעצמאות ולקבע את גבולות מדינתם. מה שמונע מהם להשיג את עצמאותם הוא שסעים פנימיים, והתנגדות ממשלת ישראל הנוכחית.
עצמאות מדינת ישראל באותם ימים התבססה על אחדות מטרה, על הנהגה חכמה ובעיקר על לכידות חברתית. למעט כמה מחתרות זניחות, העם היה מאוחד סביב הנהגה אחת ומדיניות חוץ וביטחון אחת. אומנם הבריטים תחילה והאמריקאים אחר כך ראו במדינת ישראל סוג של קולוניה שתגן על האינטרסים שלהם, אבל מייסדי המדינה וממשיכיהם עד מלחמת יום כיפור ידעו להוציא משיתוף הפעולה עם המעצמות את מרכיבי העצמאות הכלכלית והביטחונית כדי לשרוד בעולם הפכפך ועוין.
מי שלא הבין את מורכבות מלחמת הקיום היו מפלגות הימין ראש בקיר, שניהלו עד הרגע האחרון של מלחמת השחרור מאבק בלתי נחוץ ובלתי יעיל נגד הבריטים, כפי שהם מנהלים כיום קרב מיותר ומזיק נגד האמריקאים ובעצם נגד כל העולם. הלכידות הפנים ישראלית, שהייתה הדבק הלאומי, התפרקה עם עליית קואליציית השסעים של הליכוד, והיא הולכת ומתרסקת.
אומרים שזו הייתה לכידות של השבט הלבן והמתנשא. אולי. יכול להיות שתחושות קיפוח ועלבון, מסורת ודת פירקו את הלכידות ואחדות המטרה. מה שברור הוא שבאין לכידות, כאשר תהום מפרידה בין השסעים לגבי המטרות הלאומיות - אין עצמאות. בטח לא כאשר צד דתי־לאומני מנסה לכפות את מטרותיו על צד חילוני־ליברלי. הדמוקרטיה אכן מאפשרת את עריצות הרוב כלפי פנים, אבל לרוע מזלו של הימין הדתי־מסורתי, הרוב בעולם הוא עם השמאל החילוני־ליברלי. לא רק משום שהוא חובר לדרישה של גבולות 67' פלוס־מינוס, אלא משום שהמגמה העולמית בכלל היא שמונחי העצמאות המקובלים מאבדים בעולם החדש את ההקשר בין גבולות ולאומיות.
אין כאן סתירה, משום שהמאבק לעצמאות של הפלסטינים נתפס כתיקון ומניעת עוול, בעוד שבמקביל, יותר ויותר אנשים ברחבי העולם רואים את עצמם "אזרחי העולם" לפני שהם אזרחי מדינותיהם.
סקר בינלאומי שערך BBC, שבו השתתפו 20 אלף נשאלים מ־18 מדינות, מעלה כי השותפות הגלובלית עוצמתית דווקא בכלכלות מתפתחות. אנשים מביטים החוצה ומפתחים חשיבה בינלאומית.
מהסקר שערך מכון GlobeScan עולה כי 56% מהנשאלים במדינות מתפתחות הצהירו כי הם אזרחי העולם לפני שהם אזרחי ארצם. בניגריה הצהירו כך 73% מהנשאלים, בסין 71%, בפרו 70%, ובהודו 67%. באינדונזיה שיעור המצהירים על עצמם כעל אזרחי המדינה בראש ובראשונה הוא הנמוך ביותר - 4%. מן העבר השני, בגרמניה למשל, רק 30% מזדהים קודם כל כאזרחי העולם, השיעור הנמוך ביותר מאז 2001. הסוקרים מייחסים את השחיקה בעמדת אזרחי המערב למשבר הכלכלי הגדול של 2008 ולמשבר הפליטים.
יש בעיה בהגדרת משמעות המונח "אזרח גלובלי", והסוקרים בחרו להשאיר את העניין פתוח לפרשנות הנשאלים, אבל ברור על פי הסקר שמגמת התפיסה הגלובלית עדיין נמצאת בעלייה.
בשאלת הפליטים, רק 54% מהנשאלים בגרמניה אמרו כי הם מקבלים בברכה את הפליטים הסורים. בבריטניה אמרו 72% כי יקבלו פליטים, ובספרד 84%. ברוסיה לעומת זאת, רק 11% ענו כי יסכימו לקבל פליטים סורים. בצפון אמריקה, 77% מהקנדים אמרו כי יקבלו בברכה פליטים לעומת 55% מהאמריקאים. ישמור אלוהים מה היו המספרים לו הסקר היה נערך גם בישראל. מה שהיה מציל את הפרצוף האנושי שלנו הוא תשובתם המשוערת של 20% מאזרחי המדינה הערבים, אבל מה להם ולעצמאות מדינת ישראל? שלא לדבר על כך שליהודים ישראלים, שלא קונים את העצמאות נוסח הממשלה הנוכחית, יש עצמאות משלהם והם מוצאים בקלות שותפים לדעותיהם על הקיום האנושי בעולם הרחב. למה שאני אחגוג עם סמוטריץ' את יום העצמאות? שאתם תחגגו איתו.
להזכירנו - בעודנו חוגגים את עצמאותנו איש לעצמאותו, שלושה וחצי מיליון פלסטינים נתונים במצור ובסגר. תחת המגף שלנו. אריק איינשטיין חושב שפעם היה כאן שמח.