יוסק'ה: רון קופמן נזכר באבא שלו, שלחם בתש"ח וסלד מכל מה שהזכיר צבא

הוא נולד במרץ 1925 ביפו, גדל ברחוב גורדון בתל אביב, שני מטרים מהים. למד ב"מקסי השובב" במגמת מסגרות, היה במחתרות ושנא את מפא"י ואת ההסתדרות עד יום מותו. "תקשיב לי טוב, ילד. כל אלו שאתה מתלהב מהם, בן־גוריון ובגין, הם לא עבדו יום בחיים שלהם, כפות הידיים שלהם תמיד היו ורודות. אני לא אוהב אנשים כאלה". הוא התגייס לצבא הבריטי "כי כולם הלכו", עבד בבתי המלאכה בסרפנד (לימים צריפין) "כי נתנו לנו כמה לירות, ולמדתי שם לעבוד", ובכה בכ"ט בנובמבר עם הכרזת המדינה. והוא לא היה איש שבוכה, ממש לא. עם הקמת צה"ל הוא הלך "כי כולם הלכו", והוא היה כבר בן 23. את המספר האישי שלו אני זוכר כל חיי, כפי שאני זוכר את שלי. 
 

אחריו בתור לחיול היה צבי (צ'רה) צור, לימים הרמטכ"ל השישי של צה"ל. צ'רה גם היה המג"ד שלו בגדוד 54 בחטיבת גבעתי. אבא שלי היה בפלוגת שועלי שמשון של החטיבה ("שועלי שלשום" כפי שכינה אותם), עבד עם מקלעי "בזה" ונהג בג'יפים ביחד עם אורי אבנרי. הוא שנא את המלחמה וכל חייו שנא את הצבא. ב־1969, כאשר הייתי בן 10, נפגשו הלוחמים במיל' לכנס בפילבוקס באשדוד, בהמשך באשקלון. כן, אבא שלי היה בין משחררי הנגב. תגיד, כמה ערבים הרגת, לא הפסקתי להציק לו. "תעזוב אותי עם השטויות שלך, מה זה השאלות שלך". אני רוצה לדעת. "אז אתה רוצה, גם אני רוצה ממך הרבה דברים כמו שתהיה תלמיד טוב, ואתה לא. אז מה". 
 

כאשר בגרתי הוא אמר לי: "הייתי בצבא כי זה היה חשוב בזמנו. כל מה שחשבתי זה לחזור לבית המלאכה שלנו". הוא התכוון למסגרייה שהייתה בבעלותו מאז 1947 ברחוב סלמה בתל אביב. במבצע קדש הוא ושותפיו ייצרו למשרד הביטחון את האלונקות לחובשי חטיבת הצנחנים, שכבשו שוב את סיני. 

הוא הקפיד להתחמק ממילואים בתירוצים שונים. אחד מהזיכרונות הצרובים במוחי הוא מתחילת יוני 1967. גרנו אז ברחוב כצנלסון בגבעתיים בקומה ראשונה, חוליית הגיוס חיפשה אותו וחבריה צעקו: "יוסק'ה, יוסק'ה, הפעם זה באמת, זה לא תרגיל. יוסק'ה תרד כבר". והוא הלך ל־42 ימים, כנהג משאית כבדה. הוא כבר היה אז בן 42. לא שמענו ממנו כל התקופה, הוא חזר מטונף עם זקן שחור, הביא לי סמל של קע"ם בצורת נשר (הקהילייה המשותפת של מצרים וסוריה) ומנורת נפט. האבות של החברים הביאו את חצי מצרים לגבעתיים. 
 

פעם שאלתי אותו איך היה שם, בסיני. והוא ענה ביובש: "הייתה מלחמה, רוני. ומלחמה זה לא דבר טוב". אבל מה ראית? "מה שראיתי, ראיתי. טוב שזה נגמר. אני מקווה שאתה לא תצטרך לראות את זה".

# # #

הוא העסיק פועלים ערבים ישראלים "כי יהודים לא רוצים לעבוד. יהודים רוצים לנהל". נחמן פרקש, אחד מפורצי הכספות המפורסמים במדינה, למד לרתך אצלו בצעירותו. "הוא היה אלוף בבוקס בנוער. היו לו ידיים טובות". 

אחרי מלחמת ששת הימים קלט פועלים מהגדה ומעזה. הם אהבו אותו, כי אף שהיה קשוח, הוא הגון והוגן ודאג לרווחתם, והם עבדו אצלו עשרות שנים. הוא דיבר ערבית רהוטה, סחר עם סוחרי הגדה והרצועה, וכששאלתי אותו אם הוא לא פוחד, הוא ענה: "תקשיב לי טוב. הבעיה שלנו היא לא הערבים, איתם אני יכול להסתדר. אני מכיר את השפה, את המנהגים, אני מכבד אותם והם מכבדים אותי. הבעיה שלנו במדינה זו החניוקים והפוליטיקאים. הם פרזיטים שלא רוצים לעבוד". 

לעוואד מעזה הוא מימן את החתונה, וכאשר אשתו התקשתה להרות, אבא שלי הלך איתה לגיניקולוג בתל אביב בשביל לתרגם ולשלם. כאשר אחיו זכארייה נעצר כנער בעזה בידי שב"כ, אבא נסע לממשל בעזה כדי לערוב לשחרורו. לימים זכארייה גם עבד אצלו, עד שנסע ללימודים בכווית והפך לפעיל בפת"ח. כאשר עצרו את אחיו של מוניר בשכם, אבא נסע עם עורך דין, שוב כדי להיות המתורגמן ולשחררו. אני כנער לפני גיוס מחיתי, אבל הוא השיב לי בקשיחות: "שתוק, ואל תתערב. אנחנו אוכלים מהידיים שלהם". 

הוא היה איש גדול מאוד, וכל חייו הבוגרים היה בדיאטה. אמא הייתה מבשלת לו במיוחד אוכל נטול מלח. את האוכל שלה הוא נתן לפועלים. בכל צהריים היה יוצא למעדנייה של אהרוניקו ברחוב סלמה, וחוזר עם נקניק שמן וגבינת קשקבל, עגבניות ובצל. הוא היה פורש את הסחורה על נייר עיתון, ואוכל רק באמצעות סכין. כשאמא הייתה באה לאסוף את הדוחות של העסק כדי לארגן לו אותם בבית, היו הפועלים צורחים: "יוסק'ה, אשתך". הוא היה מקפל מיד הכל, ומניח בארון. כשהייתה שואלת: "אכלת כבר?", היה עונה תמיד: "בטח. המרק ירקות היה טעים מאוד". היא לא הבינה לעולם איך במקום להפחית משקל הוא דווקא מוסיף.

עוואד הקפיד לשכוח את כל מה שאבא עשה בשבילו ובשביל משפחתו. כאשר אבא נפטר ואמא ניהלה את הליך פירוק החברה, הוא טען בביהמ"ש שאינו מכיר אותה, ומעולם לא ראה אותה. הוא היה בכל השמחות אצלנו, ועבד אצל אבא 20 שנה. כנראה שהישרדות היא יצר חזק מכל, ומאחר שהמוסד לביטוח לאומי הבטיח לו להאריך את אישור העבודה שלו בישראל, הוא נקלע לאמנזיה קלה בעדותו. יוסק'ה הרי כבר מת, ואין ממי להתבייש.

# # #
 

ב־1977 התגייסתי לצה"ל. אבא לקח אותי לבקו"ם בתל השומר. "תקשיב לי טוב, אין לי סבלנות לשטויות שלך, עכשיו זה רציני. תזכור כאשר אתה משתין על הצבא, הצבא נרטב. אם הצבא משתין עליך, אתה טובע. הבנת אותי? אני לא אהיה שם כדי לשמור עליך, ולסדר את הבלגן שאתה עושה לי. אתה לא מתנדב לי ולא מחזיק רובה. רוני, איבדנו ילדה, אמא שלך לא ישנה כבר חודשיים. דיברתי עם לייזר (דודי, ז"ל) וסידרנו הכל, אתה תעשה רק מה שאני אומר לך, אל תרגיז אותי, אני לא מרגיש טוב. תעשה טירונות של חודש, תשתדל לא להתפרע, ואחרי זה אתה בתל השומר במפעל של טנק המרכבה. כל מה שאתה צריך לעשות זה לקום בשש בבוקר, לנסוע עם האזרחים עובדי צה"ל לבסיס ולחזור הביתה. בארבע אתה נוסע לתל השומר, וחוזר איתם לגבעתיים, זה הכל. תהיה ילד טוב פעם אחת בחיים שלך, ותגיד לי שהבנת. אני אקנה לך אוטו, תעבוד קצת אצלי, אני אמלא לך את הכיסים בכסף. אל תהיה לי גיבור ולא עבדאיי. אתה לא בשביל הצבא, והצבא לא בשבילך. אני צריך אותך בעסק. הבנת מה שאני אומר?".
 

השבתי בחיוב, כי הוא לא היה אדם שמסתלבטים עליו בפניו. עיניים כחולות ענקיות, ראש קירח עצום ושרשרת עבה במיוחד של אצבע משולשת ענקית מכסף, על צווארו וחזהו, שהיה מנשק אותה למזל טוב. בשכונת שפירא הוא היה מלך, בבית אצל אמא בגבעתיים הוא היה מלכה. 
 

הגעתי לקצין מיון שהציע לצאת לקורס מ"כים משולב בטירונות של חצי שנה, להמשיך למסלול פיקודי במודיעין שדה, ולצאת לקורס קצינים אחרי 15 חודשים. אחרי שעה כבר הייתי באוטובוס לרמאללה. אבא כעס עלי, כעס על אחיו, אבל כבר הייתי חייל. הוא הקפיד לאסוף אותי בכל יציאה לחופשה בחזרה מטיסות מסיני, כי פיתחתי תחביב של מריבות עם שוטרים צבאיים. היה לי אישור של אלוף הפיקוד לנוע בבגדי ב', כמו לחברי ליחידה בסנטה קטרינה, אבל אם אפשר לריב קצת, למה לוותר? 
 

כאשר היינו מגיעים מנתב"ג לעסק, הוא היה מורה להשאיר את הנשק באוטו. אין מצב, אמרתי, יגנבו לי אותו כאן, זה רחוב סלמה, לא סביון. "לא יגנבו כלום, עלי. פה אני הרמטכ"ל, ואל תתווכח איתי. אני לא רוצה שהפועלים יראו רובה, הבנת?". והפועלים היו שואלים אותי איך בצבא, ועניתי שבסדר, אני לא עושה כלום, רק סופר את הימים לשחרור. הוא לא הבין מדוע אני ישן בבית עם הנשק מתחת למזרן, ואיך אני יכול לישון 20־19 שעות רצוף. הוא היה מגיע לחדר ובודק לי דופק בצוואר. הבעיה הייתה שלא היה לו רגש בידיים, וכל אצבע הייתה כפולה בגודלה מזו של אדם ממוצע. עם קצת לחץ, הוא יכול היה לשבור לי את קנה הנשימה. מדובר באדם שגם מים היה שותה בספל חרס, כי אם היה משתמש בכוס זכוכית והיה מתרגש קצת, הוא היה שובר אותה. הקולות של התנפצות כוסות בכיור היו שגרתיים בבית. "יוסק'ה, מה קרה? מה עשית?", הייתה שואלת אמא. "הא, כלום לא קרה. נחתכתי קצת". 
 

הוא התאכזב ממני כאשר הודעתי לו אחרי השחרור שאיני מתכוון לעבוד איתו בעסק. אמא תמכה בי, זה לא היה מאבק קל. "יוסק'ה, זה לא מתאים לו, הוא לא כמוך, הוא לא אוהב את זה". האמת ששנאתי את המחרטות ואת הגיליוטינות לחיתוך פחים. הריח של שמן המכונות מלווה אותי כל חיי. הוא תכנן לרכוש לי מפעל מבלטים ביפו, אבל אני חיפשתי עבודה בתנועה, לא להיות סגור במקום אחד. "אז תגיד לי מה אתה רוצה להיות. פקיד? מפא"יניק? מה ייצא ממך ולמה זה מגיע לי, ילד דפוק כמוך?". 
 

כאשר סיימתי ללמוד, והוא כמובן קיבל תיקונים בחצר האחורית, ודאג לי לתעודת בגרות, הוא היה פותח את היום בקריאת השטויות שכתבתי ב"הארץ". הוא גם היה קורא את "דבר" ו"על המשמר" שהסתובבו בשכונה. ובסוף השבוע היה פותח את קריאת העיתונים בתוספת האדומה של "ידיעות אחרונות", שקרא לה ה'פת"חלנד'. שאלתי אותו פעם: בשביל מה לקרוא ולקלל? אז הוא ענה בפשטות: "תמיד חשוב לדעת מה חושב האויב". 
 

האויב כמובן היה מפא"י, הוא באמת תיעב אותם. ב־77' הוא דמע פעמיים: בניצחון של מכבי על צסק"א, וכשבגין עלה לשלטון, כי האויב הובס. הוא לא תיאר לעצמו שגם בגין ושמואל תמיר ימכרו את המדינה לחניוקים. לימים הוא יבקש בקשה אחת מאשתי הראשונה, שבכלל גדלה בניו יורק: "תעזבי את קופ"ח של ההסתדרות, ותעברי לקופ"ח מכבי. עוד לפני החתונה, אני ממש מבקש". 

# # #
 

חלפו השנים. הגענו ללבנון, כרגיל למבצע קטן של 15 שנה, שאבא לא זכה לראות את סיומו. כאשר סבתי, שהייתה אמו, נפטרה הוא רץ לקצין העיר, כדי לשגר מברק: "סבתא מתה, אל תבוא ללוויה". 
 

הימים ימי מטעני הצד, והמ"פ הדרוזי שלי, סרן אמיר, קרא לי למשרדו, ואמר לי שקרה אסון במשפחה. נשימתי נעתקה, אך רווח לי כאשר קראתי את המברק. סבתא הייתה קרובה ל־90 שנה, לא בדיוק הבינה מה קורה סביבה. "תלוי בך, רון. אם אתה רוצה לצאת ללוויה, אנחנו פותחים לך ציר עם הזריחה עד נקורה, ומשם נדאג לך להסעה עד תל אביב", אמר המפקד. "כן, הייתי קשור מאוד לסבתא, תתארגן". לא הספקתי להגיע ללוויה, אבל אבא די נבהל לראות אותי מגיע לתחילת השבעה. "אתה יודע, תמיד היית דפוק. חשבתי שתתבגר זה יעבור לך, אבל זה ממש לא". 
 

השנים והמילואים לא פסקו, והחלטתי להתאוורר קצת בניו יורק. אמרתי לו שזה חצי שנה, גג שנה. זה נגמר בשש שנים, והוא לא התחבר למציאות שהבן שלו חי בחו"ל. "נכון, רוני, שיש כאן לא מעט דרעק, אבל זה הדרעק שלנו. אתה לא יודע מה זה לחיות בלי מדינה, ואני כן יודע, אז אל תתווכח איתי. גם אם תחיה 20 שנה באמריקה, לא תהיה אמריקאי אף פעם. אחרים כן יכולים להיות, אתה לא". 
 

במלחמת המפרץ נולדה ירדן, בתי הבכורה. טלפנתי מניו יורק כל יום. אמא פתרה תשבצים בבית, בכל פעם שנשמעה אזעקה. היא הודיעה לכולם שאם סדאם חוסיין רוצה אותה, אז שיבוא לקחת אותה מהבית, ולא ישלח טילים מקרטון. אבא ואחותי דווקא ירדו למקלט, אפילו חבשו מסיכות. לא הצלחתי להבין אותו אז, ואפילו היום. פחדן הוא לא היה, הרי האיש היה עובר טיפולי שורש בלי הרדמה אצל רופא שיניים, כי לא אהב את התחושה של אחרי. אז מה זה הקטע הזה בדיוק? 
 

באותן שנים הוא כבר היה חולה, אני ואחותי לא ידענו. הוא השביע את אמא על הקבר של איריס ז"ל, לא לספר לנו. סוג של טמטום, שגם אותו איני עד היום. בנובמבר 94' הוא טלפן אלי להודיע לי שלמחרת הוא נכנס "לניתוח קטן". כמה קטן? "קטן, באמת כלום. מצאו לי גידול על הכליה, אז מוציאים לי אותה. שעה־שעתיים ונגמר. אין מה לדאוג". פיצצתי את הסלולרי על הקיר במשרד. זו כבר הייתה תחילת הסוף. עוד ניצלתי את קשרי כדי שמיטב האונקולוגים יאבחנו את מצבו, הם רק הביטו בי, וזה הספיק.
 

ועכשיו, אחרי 21 שנה, אני עומד כאן מול לוח המצבה השחור, שסתת אבן כתב עליו רק מילה אחת: יוסק'ה. הלוח מונח במאונך על מצבה מאבן חברון לא מסותתת. כי כך הוא היה, בלתי מסותת. עוד מעט תהיה הצפירה של יום הזיכרון, ואני בדרכי לבתי עלמין צבאיים, להתייחד עם זכרם של חברים שהלכו בכיוון אחד, כי לא שבו. 
 

אם אבא היה חי, הוא בטח היה מת מכעס על הפוליטיקאים שלנו, שלא מפסיקים את זרם הדם שנשפך כאן, ולא רואים את הסוף. הוא היה כועס על ההתנכרות של ההנהגה לקשישים בכלל, ולניצולי השואה בפרט. אבל הוא מת, אז אני צועק גם בשבילו, ופותח את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, דווקא בקבר שלו. אם הוא היה קורא את הטקסט הזה, הוא בטח היה אומר: "למה דווקא לי יצא ילד דפוק? למה זה מגיע לי?".