בינינו, זה כבר מאוס להשתמש במשפט האוטומטי “עשיתי את זה בשביל הכסף". שום דבר בחיים אתה לא באמת עושה רק בשביל הכסף. פשוט אין דבר כזה. בחייאת, אנחנו צריכים תמיד לזכור את מה שטוען חתן פרס נובל, הפרופ' דניאל כהנמן, שזכה בפרס היוקרתי על התיאוריה שלו שאומרת שאפילו החלטות של מיליארדי דולרים לא מתקבלות בצורה “נקייה", בלי הפן הרגשי. אין דבר כזה באמת “בחירה יבשה" שמבוססת על נתונים וסטטיסטיקה בלבד, לרגש תמיד יש חלק גדול בהחלטות שלנו, חלק הרבה יותר גדול ממה שנדמה לנו. “הפסיכולוגיה של הבחירה", הוא קרא לזה.
זה גם הכסף, כמובן. אבל זה לא רק הכסף. יותר מהכסף, זו המהות - כדורגל. בגלל זה הסכמתי. אני מוכן בכל רגע נתון לתת את כל מה שיש לי בשביל להיות שחקן כדורגל. ואני לא מדבר על להיות סופרסטאר, אני מסתפק בלהיות שחקן הרכב בקבוצה שמדשדשת כבר שנים במרכז הטבלה בליגת העל. אני לא מדבר על להיות ערן זהבי או יוסי בניון, אני מדבר על להיות שחקן אפור שמקבל משכורת בינונית. לא כזה שנוסע במרצדס, אלא אחד כזה שנוסע במאזדה משפחתית בליסינג, ובבוקר של שבת לפני שהוא יוצא למשחק מוציא כלים מהמדיח ולוקח את הילד לחבר ההוא ומוריד את הילד השני בחוג ההוא.
גם במגרש אני מוכן להסתפק בתפקיד אפור יחסית, בלם אחורי עם סטטיסטיקה סטנדרטית למדי: גול או שניים בשנה, שניים או שלושה בישולים, פעם־פעמיים שחקן מצטיין במשחקים לא ממש חשובים. אני לגמרי מוכן להסתפק בזה. למה? כי בעיני אין דבר יותר נעלה מלהיות שחקן כדורגל. הייתי מוכן להשיל מעלי את חיי כפי שהם ולהתחלף בכל רגע נתון עם כמעט כל שחקן כדורגל בליגת העל.
בתוכנית הדוקו־ריאליטי “גולסטאר" אוכל להיות הכי קרוב לזה אי פעם. וגם אקבל על זה כסף, אבל כבר סיכמנו שזה לא העיקר. ותאמרו, אם ככה, אז שחק בימי שישי כדורגל עם החבר'ה. אז זהו, שכדורגל זה הרבה יותר מהפעילות הספורטיבית עצמה - זה המדים, זה נעלי הפקקים וזה לשחק לצד מי שכיכבו בזיכרונות ילדותי כשהייתי בשיא טירוף הכדורגל שלי. אני מדבר על המאמן של “גולסטאר", אדון שייע פייגנבוים, שהשאיר בליגה את הקבוצה שאני אוהד, בני יהודה, ממש במשחק האחרון, וגם דאג לבכות כשזה קרה.
מעבר לשייע, יהיו איתי בקבוצה כמה שחקני עבר ידועים: ג'ובאני רוסו, איציק זוהר, עומרי קנדה ושביט אלימלך, מהשוערים הטובים ביותר שקמו לכדורגל הישראלי, שוער שגרם לי לתסכול אדיר בכל פעם שבני יהודה שיחקה נגד הפועל תל אביב. הוא זינק על הכדורים והדף אותם כאילו היו זבובים שהפריעו לו בטווח הראייה.
עכשיו, אני חושב לעצמי, מה שאעשה ברגע שהתוכנית תתחיל להצטלם ואנחנו נתחיל לשחק, זה להתמקד במשחק ההגנה (כלומר לשחק כבלם) ולבקש משביט שידריך אותי באופן אישי במהלך המשחק ויגיד לי איזה שחקן לסגור ואיך הכי טוב להתנהל על הדשא. זה יהיה בגדר חלום שיתגשם. לא פחות מזה. אני ושביט יחד על אותו מגרש, מתאמים מהלכים. צמרמורת עוברת לי בגוף רק מלחשוב על זה.
ואני מניח שאלה מבין הקוראים שיש להם ידע מינימלי בכדורגל ישאלו את עצמם מדוע אני מתנדב לשחק בהגנה ולא רוצה לככב בפוזיציות נוצצות יותר כמו קשר וחלוץ? ובכן, זה כי אני מודע ליכולות שלי כשחקן כדורגל. היכולות, איך נגיד את זה, מוגבלות. טוב, בואו נדייק עוד יותר את הדיאגנוזה: אין באמת יכולות, יש רק שרידים של יכולות. אבל יש הרבה רצון ולב. בדיוק בגלל זה אני מתכוון לשחק בסגנון משחק ייחודי, שלא נראה במגרשי הכדורגל מאז ימיה הגדולים של הפועל יהוד המיתולוגית, שהייתה ידועה כקבוצה ששחקניה היו מעיפים את הכדור כמה שיותר רחוק לכיוון הקיוסק שמאחורי השער. הפועל יהוד לא באו לשחק כדורגל, הם באו לשרוד, ליירט כדורים, להעיף אותם כמה שיותר רחוק. ראש העיר בזמנו, סעדיה חתוכה ז"ל, שהיה מאוד מעורב בענייני קבוצה, נהג להגיע לפני כל משחק לחדר ההלבשה של השחקנים ואמר להם: “אוי ואבוי לכם אם לא תביאו את ה־0-0".
חוץ מזה, יש כאן עוד עניין שהוא מעבר לפעילות הספורטיבית עצמה, כדורגל זה להיות חלק ממשהו, משהו שהוא גדול ממך. לעתים זה זיכרונות של ילד שאביו היה לוקח אותו למשחקים, וכדי לשחזר את אותה חוויית הביחד הבן ממשיך ללכת למשחקים.
לעתים זה הרבה יותר מזה, לפעמים זה הדבר היחיד שנותן לך הרגשה של מטרה בחיים. בדיוק בגלל זה לאנשים אבודים כמוני יש נטייה להישאב לכדורגל. לאנשים אבודים כמוני יש צורך בלתי נשלט לחפש את המקום שבו יוכלו להיות חלק ממשהו עם מטרה ברורה. חלק חוזרים בתשובה ומצטרפים למגזר דתי זה או אחר, חלק נהפכים לוורקוהוליקים ומקדשים את העבודה שגורמת להם להרגיש חלק ממשהו.
וחלק, כמוני, מוצאים את עצמם אחת לחודש משחזרים בראש לפני שהם הולכים לישון את אותו הרגע בכיתה ד', כשהייתה הפסקה והם הלכו לשחק כדורגל עם כל הכיתה ובזווית העין ראו את רותם גוז, היפה של הכיתה, מסתכלת עליהם. והכדור בדיוק הגיע אליהם והם רצו איתו לכיוון השער, ביצעו הטעיה ימינה וירו כדור מדויק לכיוון החיבורים של השער, ואז כל הקבוצה קפצה עליהם בשמחה. ומרחוק הם יכלו לראות איך רותם גוז מחייכת אליהם חיוך שאין לטעות לגביו.
עוד קלישאה שנאמרת בהקשר של תוכניות מהסוג של “גולסטאר" היא “עשיתי את זה בשביל החוויה". שיהיה ברור - מדובר בכדורגל, זה הרבה יותר מחוויה. וזה מזכיר לי ציטוט אדיר של ביל שאנקלי, מאמן הכדורגל הבריטי, שאמר כי “ישנם אנשים החושבים כי כדורגל זה עניין של חיים או מוות. אינני אוהב את הגישה הזאת. אני יכול להבטיח להם שזה הרבה יותר רציני".
מי שקורא את הטור הזה מספיק זמן כבר יודע שההתמחות האמיתית שלי היא לרדת על עצמי. נדיר מאוד שאני אומר דברים טובים על עצמי. אבל אני כן מוכן להגיד דבר כזה: אני יהלום בעולם הליהוק של תוכניות הריאליטי. יש לי כל מה שצריך: סיפור טרגי במיוחד שכולל ניצחון כנגד כל הסיכויים, שורשי נטועים היטב בהיסטוריה הצבאית, המדינית והתרבותית של מדינת ישראל, אני כן ופתוח, אני יודע להיות משעשע לעתים, אך בעיקר אני יודע לצחוק על עצמי היטב. במיוחד אני מצטיין בז'אנר הבדיחות על אודות הסבל שלי כבעל לאישה שמנהלת את חייו, שזה אולי הדבר הכי ארצישראלי שקיים. תשאלו את קטורזה.
ואת כל זה אני אומר בתור אסמכתא למשפט הבא: קיבלתי הצעות מכל תוכנית ריאליטי, ובסופו של דבר, גם כשדברים הפכו לממש מוחשיים והרבה מאוד כסף הונח על השולחן, לא הלכתי. כי בסופו של דבר, אין שום סיכוי שאלך למקום שבו מדיחים אותך ואתה צריך ללכלך על אחרים בשביל להישאר “במשחק".
באופן אישי מספיק נשים הדיחו אותי בחיי, ואני תמיד מנסה, כאידיאולוגיה ממש, להיות טוב ולהועיל לאנשים. את ההפך מזה ראיתי היטב אצל אנשים קרובים אלי, וזה לא עשה להם טוב. אז אני מנסה להיות כמה שיותר אדיב וחיובי ואמיתי כלפי הסובבים אותי. אלא אם כן ממש מעצבנים אותי. ואז אני הופך למפלצת שהיא יותר גרועה מכל מה שראית בחייך. אל נא נשכח שהרחובות גידלו אותי וביקרתי מספיק פעמים בגיהינום, כך שאם אני רוצה לקחת מישהו לשם, אני מכיר היטב את כל קיצורי הדרך.
למרות כל ההצעות, תמיד ידעתי שיש רק שתי תוכניות שאהיה מוכן להשתתף בהן אם יציעו לי. “מחוברים" ו"גולסטאר". “מחוברים" כי היא סדרה איכותית שהיא בעצם דוקו לכל דבר (והאמת, דוקו יותר טוב מרוב סרטי הדוקו שאני רואה בערוץ 8), ו"גולסטאר" כי היא גם נותנת לך את ההזדמנות לגעת בחלומות ילדותך, אבל בעיקר כי היא תוכנית שהדנ"א שלה הוא צחוקים וחבר'ה ואחוות גברים, אווירת מילואים, כיף, חופש וכדורים, ללא הדחות ורוע. מה גם שכל זה קורה במקסיקו. ועם ירון ברלד.
מקסיקו הייתה כל חיי אחד היעדים שהכי רציתי להגיע אליהם. ידוע ששם בתי המרקחת מתנהלים במדיניות של בר פתוח, והקונספט של “מרשם רופא" לא ממש קיים. ובסוף יוצא שאני מגיע למקסיקו כדי לרוץ אחרי כדורים, אך לא הכדורים שחשבתי שארוץ אחריהם. וזה ממש תכף קורה, ביום ראשון אני אעלה לטיסה ואטוס אל עבר מקסיקו וסיבולת הלב־ריאה. אשוב בעוד חודש עם שרירים תפוסים ועם נגיעות של פוסט־טראומה שיעלו ויצופו כל פעם שאשמע את השיר שרץ כל הזמן בערוצי הילדים שהבן שלי רואה בטלוויזיה, ופזמונו הולך ככה: “כי העולם הוא כדור, והכדור עכשיו אצלנו, אם נשמור עליו היטב, אז גם הוא ישמור עלינו".
האמת היא שתכננתי לסיים את הטקסט הזה כבר בפסקה הקודמת, אבל אז עברתי שוב על מה שכתבתי ופתאום הבחנתי שהשתמשתי במילה “בחייאת". עשר שנות עיתונות, 392 טורים (כולל הטור הזה), 37 כתבות מגזין, וזו הפעם הראשונה שאני משתמש במילה הזאת. אני לא יודע מה זה אומר עלי, אבל יש לי חודש שלם במקסיקו לחשוב על זה (בתקווה שאיציק זוהר לא יבעט לי כדור במהירות של 50 קמ"ש ישר לראש וישבש לי את יכולת החשיבה, כן?).
נתראה בעוד חודש (עד אז הטור הזה יוצא לחופשה).
הלכתי להגשים חלום ילדות, תכף אשוב.