חובת הוכחה: עם איזונים ובלמים, ליברמן יכול להיות שר ביטחון טוב

זה מכתיב בדרך כלל החלטות נכונות ומינויים מקצועיים. הקבינט הביטחוני, קהילות המודיעין, המטה הכללי של צה"ל והנהלת משרד הביטחון - מהווים גורמים מאזנים ובולמים, אם צריך.
 

לפני למעלה מ־20 שנה אחזה ברמטכ"ל, באלופי צה"ל ובכתבים הצבאיים (ואני בתוכם) חרדה עמוקה נוכח מינויו הצפוי של משה ארנס לתפקיד שר הביטחון. הוא היה אז הסמן הימני של הליכוד, סוג של אמריקאי תימהוני, שהתנגד לשלום עם מצרים והצביע נגדו. שניים־שלושה אלופים אף דיברו על התפטרות (ואנחנו בטיפשותנו האמנו להם...).
 

התבדינו מהר. ארנס היה לשר ביטחון מעולה, מהטובים שהיו לנו. ליברל, ממלכתי, שקול ובעיקר היה השר הרפורמטור ביותר בתולדות צה"ל: הקמת פיקוד העורף, מפקדת זרוע היבשה, טיל "החץ", הלוויין הצבאי ועוד. והכל אגב, תוך התנגדות בוטה של הצבא (כמו עמיר פרץ ו"כיפת ברזל").
 

"ליברמן שבפנים" הוא ההפך מ"ליברמן שבחוץ". הייתי איתו בכמה דיונים סגורים, לרבות בקבינט או שניים והתרשמתי לעתים עד כמה הוא שונה מליברמן המתלהם, המאיים והבוטה. 
 

כעת, חובת ההוכחה עליו. הוא עומד להיות מופקד על צבא הנאבק על דמותו, ערכיו ומוסריותו ומצוי בעימות עם החברה הישראלית, עם רבנים ועם פוליטיקאים שעד אתמול ליברמן היה בראשם, כשהתייצב לתמוך בחייל היורה בחברון בבית המשפט הצבאי. כעת הוא אמור לחשב מסלול מחדש. מבחינה פוליטית, ליברמן פועל נכון. למשרד הביטחון עומד להיכנס האיש שמכיר הכי טוב את נתניהו, את חולשותיו ומעלותיו, את פחדיו ואת פזיזותו. זה יהיה מרתק. ליברמן, שמחזיק עדיין מאחזים בתוך הליכוד, מזהה את החלל המנהיגותי בעידן שאחרי נתניהו ומתקרב אל היעד. הוא ממקם את עצמו במבואה לראשות הליכוד ולראשות הממשלה ותוך כדי כך מחליש מהותית את נפתלי בנט שהתבלט בעיקר בביקורת על יעלון בענייני ביטחון וטרור. לליברמן הוא לא יעז לעשות את זה. החיים באמת "גן עדן", עבור ליברמן לפחות.
 

2 זוהי הפעם השנייה שבוגי יעלון מוצא עצמו נבעט ומודח. אז על ידי אריאל שרון (באמצעות שאול מופז) מתפקיד הרמטכ"לות ולקראת ההתנתקות וכעת, על ידי נתניהו יממה בלבד לאחר שנפגשו והוציאו "הודעה משותפת". נתניהו ביזה והשפיל את שר הביטחון שלו ללא כל סיבה. הוא יכול היה לקרוא לו, להתייעץ איתו ולסכם איתו על העברת התיק לליברמן תמורת מינויו לשר חוץ עם סגנות ראש הממשלה. 
 

 

יעלון משלם מחיר אישי על כך שהתחייב שלא לרוץ נגד נתניהו, על כך שלא בנה מחנה פוליטי ועל שבחר בממלכתיות, בהגנה על צה"ל ובהעדפת אינטרסים ביטחוניים וערכיים על פני שיקולים פוליטיים ואישיים. הכיסא אכן איננו שייך לו לעד, אך אפשר ונכון היה לנהוג בו אחרת. 
 

האירוע הזכיר לי את הלילה שבו פיטר נתניהו את איציק מרדכי שהצטרף בו במקום למפלגת המרכז. האם יישאר יעלון בממשלה בתפקיד אחר או שמא יישאר בליכוד, ייקח פסק זמן ויצטלם שותה כוס קפה בחוף הים עם גדעון סער, יאיר לפיד וגבי אשכנזי למשל? אינני יודע. 
 

יעלון ייזכר כשר ביטחון מוסרי, ערכי וממלכתי שיצא נגד ראש הממשלה שבחר להרים טלפון לאבי החייל היורה בחברון, שהצטרף למבקריו של סגן הרמטכ"ל יותר מפעם אחת ושילם על כך מחיר. ביום מן הימים מסמך "רוח צה"ל" ייקרא אולי על שמו. 
 

3 השבוע, בעודי מאזין ברדיו לדבריו של בוז'י הרצוג בכנס "סגור" בזכות הבדיקה שהוא עורך על כניסה לממשלה, נזכרתי באחת האמירות החזקות ששמעתי מפי גדול המדינאים והפוליטיקאים בני זמננו, שמעון פרס. וכך נהג לומר לבני שיחו: "אצלנו במזרח התיכון אם לא תשכיל להיות סביב השולחן - אתה עתיד למצוא את עצמך על הצלחת".
 

נכון שאת המקום סביב השולחן תפס בינתיים ליברמן ונכון שעל הצלחת מונח כעת ראשו של הרצוג, אבל אני סבור כי האחרון נהג נכון כשבדק באמינות וברצינות (לפחות מבחינתו) אפשרות להשפיע ולתפוס ידיים ליד ההגה, ליד הגז ובעיקר ליד הברקסים.
 

מדובר בחובתו של כל מנהיג ציבור נבחר. עליו לחתור להשפעה. באופוזיציה אין פסול וזוהי אפילו סוג של שליחות, אבל בסוף מדובר בברירת מחדל.

רבים במפלגת העבודה עושים (ועושות) חיל בחקיקה וזה חשוב, אך המבחן הוא בעשייה. לשם צריך לחתור גוף פוליטי תאב חיים, לא עם כל שותף ולא בכל מחיר.
 

 

החיים של הרצוג קשים ומורכבים כמו חייו של כל מי ש"זכה" לעמוד בראשה של מפלגת העבודה ואף יותר מכך. הוא מוצא עצמו מול סיעה תוקפנית במיוחד, ששלושה מחבריה כבר מנהלים קמפיין לרשת את מקומו. גם התקשורת, בלי שהכירה את כל הפרטים, השתלחה בו והרשתות החברתיות כבר מספידות אותו. אני מניח שהרצוג מודע לכך שהוא שיחק בצל"ש או טר"ש.
 

במקביל, מנבאים הפרשנים שהמחנה הציוני עומדת להתפרק והעבודה עומדת להתפצל. זה עלול (או עשוי) לקרות גם אם תצטרף העבודה בעתיד לממשלה - גם אם לאו. חשוב שתדעו, שישנם כאלה במפלגת העבודה הסבורים ש"פיצול" מסוים יכול דווקא לשרת בעתיד את מפלגת העבודה שמורכבת למעשה היום משתי סיעות תחת מותג אחד: הראשונה שמאל רדיקלי, והשנייה, המפלגה המסורתית.
 

4 אני נמנה עם אלה שחושבים שכאשר נבחר ראש ממשלה בישראל - צריך לעזור לו ולא רק לבקר אותו. השאלה היא אם הוא מוכן לקבל עזרה כזו. היטיב לתאר זאת אריק שרון, שאמר בשעתו לנתניהו: "אני משתוקק לעזור לך, אך אינני יודע אם לעזור לידך הימנית או לידך השמאלית". בשבוע שעבר כתבתי כאן על נתניהו וצה"ל ועל ההתקפות על סגן הרמטכ"ל גולן. רבים מהקוראים הגיבו וטענו שמאחד כמוני הם מצפים לשמוע גם הצעות לפתרון ולא רק על בעיות.

אז הנה: מאז שנבחר לראשונה ב־1996 אני מלווה מקרוב את יחסי נתניהו־צה"ל, שידעו עליות ומורדות. אולם תמיד התלוו אליהם חששות וחשדנות של ראש הממשלה כלפי הפיקוד הבכיר לדורותיו ועימותים סמויים וגלויים עם רמטכ"לים וסגניהם, גם לפני "חוק הצינון" וגם אחריו.
 

לניכור ולחששות הללו אין כל סיבה. נתניהו חייב להיפטר מהם ולהתחבר אל הצבא, להכיר את מפקדיו, להעריך אותם, לאהוב אותם ולבקר אותם.

עצתי לו: הזמן את עצמך לשיחה פתוחה וגלויה עם פורום המטה הכללי. אל תביא דובר או צלם, רק את המזכיר הצבאי. נהל שיח פתוח, הכר את האנשים, את הבעיות, את המצוקות, הזמן ביקורת ותהיות ותן תשובות.
 

זו תהיה תחילתה של ידידות נפלאה. אחר כך בקש להופיע בפני כנס הפיקוד הבכיר, כמה מאות קצינים מדרגת אל"מ ומעלה. הצג להם את תפיסתך, את הערכותיך, את הסיכונים והסיכויים באזור בראייתך והזמן שאלות.

פעמיים בשנה ערוך שיחות חתך, פעם עם מח"טים ומג"דים ופעם עם קצונה זוטרה. תשמע ותשמיע. ללא תקשורת, לא חגיגי. עבודה. או אז תגלה את מה שגילו ראשי ממשלה לפניך: צה"ל הוא אחד המקומות הבודדים שבהם תוכל לנשום אוויר פסגות, גם מהאנשים וגם מהעשייה.
 

5 השבוע פורסם בהרחבה בעיתונות האמריקאית כי מסעדת היוקרה הניו יורקית "THE FOUR SEASONS" סוגרת את שעריה. היא בת גילי. נוסדה ב־1959 ודווח כי בין לקוחותיה היו ביל קלינטון, ג'ורג' בוש האב והבן, וורן באפט, הנרי קיסינג'ר והנסיכה דיאנה. ועכשיו אני רוצה שתדעו שגם אני - הילד מיד אליהו והקיבוצניק מלהבות חביבה - אכל שם. עכשיו גם זה בארכיון לדורות.

שבת שלום.