קופון הזהב: הלקח שחייבים ללמוד מפרשת רון ארד

השנה, 30 שנה אחרי, הוציאה תמי ארד רומן יומן בשם "על חוט השערה", ובו שרטטה באורח שחציו ספרותי וחציו דוקומנטרי את הזווית שלה. ארד היא לא מכרה או חברה שלי, העולם גדוש בסיפורים אישיים קשים לא פחות משלה, אני מאחל לה הצלחה בחיים ובספר, אבל את הלקח הציבורי והלאומי מפרשת רון ארד חובה ללמוד וללמד.
 

בתיק ארד כ"אייטם" נתקלתי בסוף שנות ה־80. עסקתי אז, תחקירית־אזרחית, בפרשת איראנגייט. ארה"ב וישראל שיתפו פעולה כדי למכור נשק לאיראן של חומייני. אייתוללה גולה בפריז סיפר לי, ככה דרך אגב, משהו בסגנון של ל"בת דודה של סבתא שלי יש חבר שיש לו בן דוד שעובד בכלא אי שם והוא מכיר את רון ארד". כמי שהתנסה במעשיות של איראנים גולים שמעתי ושכחתי, אבל סיפרתי למפיק שלי, מיכה שגריר. כמו כולנו, גם מיכה רצה להחזיר את רון הביתה והוא גרר אותי לאורי לוברני שריכז מגעים מודיעיניים מול איראן, כולל ארד.
 

אני מכיר את לוברני לא מעט שנים ומוקיר את חושיו החדים. הייתי משוכנע שהוא ירגיע את מיכה. לוברני שמר על פרצוף הפוקר הידוע שלו. אין לי מושג מה הוא עשה, אבל כמובן שזה הסתיים בכלום. 
 

רון ארד, נער מוכשר וצנוע שנדפק בטיסת הפצצה בלבנון ב־1986, הפך להיות כפרתם האולטימטיבית של כל מיני אבירים מטעם עצמם. רובם גוזרי קופונים. שלא לדבר על כל מערכות המודיעין שחשו תסכול מקצועי. טייס נפל תחת חוטמם, ממש על גבול הלבנון, וקצרה ידם. לא רק מלהושיע, גם מלגלות היכן הוא. בדיוק כמו גלעד שליט שנלכד הן בידי חמאס והן בביצה הטובענית של הפוליטיקה הפנים־ישראלית.
 

ראש הממשלה יצחק שמיר הורה לשבתי שביט, ראש המוסד, למצוא את ארד ויהי מה. י' מונה לנהל את המבצע, דרש וקיבל ראשות חטיבה כיאה למי שכל אמצעי המוסד ואנשיו הוכפפו לרשותו. הוא ניהל מבצעים חובקי עולם ששירתו את המוסד בדרכים אחרות (או שלא) ואפילו זכה בהמשך למכתב תודה מיצחק רבין. בעוד המערכת כולה משרגת שרירים ושופכת כסף בלי הכרה כדי לגלות שביב מידע, גאה בארץ פסטיבל המוני תחת הכותרת "להחזיר את רון". כולל מטסים ומשטים וצעדות והחתמות וסטיקרים ושאר תעלולי שיווק. וכמובן מבצעים צבאיים מפוארים כמו חטיפות מוסטפא דיראני ושייח' עובייד שהסתיימו בכלום.
 

ובתוך המהומה הזו אני רואה (ורותח) את תמי ובתה הקטנה נגררות בשלג לאיזו פגישה עם איזו אישיות בינלאומית, או ניצבות בשדה תעופה כלשהו עם שלט מחאה שמקדם את פניו של איזה פקיד איראני. כביכול כדי לחלץ את הבעל והאב, למעשה כדי לשרת מדיניות שתכליתה להשחיר את משטר האייתוללות ולהצדיק את הסנקציות הבינלאומיות שהוטלו על איראן. 
 

# # #
 

בראשית שנות ה־90, בשיאו של פסטיבל ארד, הוצע לי לחקור את התעלומה ולכתוב עליה. כלומר צפי מכירות אופטימי. אני מעריך שמיפיתי כמעט את כל הרשת הממלכתית והפרטית שעסקה בארד. המסקנה שלי הייתה שארד איננו איתנו מאז 1988, שנתיים לאחר שצנח בלבנון. זו לא הייתה תחושת בטן או פרובוקציה אלא חפירה מושכלת ומסקנית בממצאים. היחידה לאיתור נעדרים המליצה כבר בסוף שנות ה־80 להכריז על ארד כעל חלל שמקום קבורתו לא נודע. היוזמה טורפדה באמצעות המקשר בין הדרג הפוליטי לצבאי (האלוף עמוס גלעד). בישיבה שבה הועלתה אותה המלצה הוא קשקש משהו על "מידעים חדשים" שבלמו את היוזמה, וכמובן שלא שינו דבר. 
 

המסקנה הבוטה לכאורה היא שהממשלה לא רוצה לעסוק בענייני שבויים חיים ואם כבר, אז שיהיו מתים עם קבלות. העיסוק בשבויים חיים רע פוליטית ורע מורלית. עד כדי כך רע שצה"ל פיתח את נוהל חניבעל כדי למנוע נפילת חייל חי בשבי. בזמנו, אי שם בסוף שנות ה־90, חשבתי שאפשר למצוא דרך להפסיק את פסטיבל ארד באמצעות אישור הלכתי. יש כאלה שאצלם הלכה כמוישה היא לא הלכה כיענקל. סיפרתי ליעקב פרי, אז מרכז הפעולות למען השבויים והנעדרים, את מקרהו של אהרון כ"ץ, נווט שנפל בשטח לבנון אחרי מלחמת לבנון. אחרי נפילתו הוא נראה בחיים וכנראה מת בכלאו, אלא שלא הובאה הוכחה על מנת שיוכר כחלל. כ"ץ ז"ל היה חובש כיפה ובכל זאת הוכרז כחלל ואלמנתו שוחררה מעגינותה. שחרור האלמנה התבסס על תרגיל עוקף הוכחה פיזית, באמצעות עדות של גנרל סורי שהעיד כי ראה את גופתו. העד היה "איש כבוד בעל משקל", והרב הצבאי קנה את עדות אנשי המודיעין שהביאו את הסחורה. 
 

עדויות של גנרל סורי או איראני מכהנים במקרה ארד לא באות בחשבון, כיוון שהעדות תוביל לאחריות ארצותיהם על מותו. האיש שהצטייר בעיני כמתאים הוא אזרח בשם מוחמד חסן עסכרי, שהיה נציג איראן בבקעת הלבנון באמצע שנות ה־80 וממקימי חיזבאללה. על פי המידע הקיים הוא אמור היה לדעת מה עלה בגורלו של ארד, והוא גם יכול להעיד בלא להפליל את עצמו או את איראן. 
 

בסוף שנות ה־80 חזר עסכרי לאיראן והוא כנראה עושה ביזנס בטהרן. אחרי שיחות עם מומחים, ביניהם ז'אן דומיניק פיקו, שהיה פעם עוזרו של מזכ"ל האו"ם דאז, חשבתי שחלון היחסים דאז בין האו"ם לאיראן מאפשר דיבור עם עסכרי. על פי הבנתי הדלה לא היה צורך בהיסטריה של חשאיות, אלא בפניות מסודרות אל הגורמים המתווכים באו"ם. האיראנים, להבנתי, רצו גם הם לסגור את הפרשה באורח שלא יפליל אותם. 
 

הלכתי ליעקב פרי והצעתי שפיקו יהיה איש הקשר לעסכרי והעברתי בכתב את הפרטים כיצד להתקשר איתו. פיקו תיווך באמצע שנות ה־80 בין חבורת חוטפי בני הערובה בפרשת איראנגייט לממשלות המערב והיו לו קשרים אישיים ומסחריים עם כמה שרים בממשלת איראן. כעבור כמה זמן אמר לי פרי: דנו בהצעה, אבל היא נדחתה. מי דחה אותה? משך כתף. מחליפו בג'וב, אילן בירן, ניסה גם הוא לסגור את התיק אבל סגר קדנציה והלך הביתה. הפסטיבלים נמשכו. 
 

# # #
 

את התחקיר על ארד הפכתי לספר ("רון ארד, התעלומה", הוצאת ידיעות אחרונות). במהלך הכתיבה נפגשתי עם תמי ארד. לא היה לי אומץ, ועדיין לא בדקתי לעומקם את כל הממצאים, כדי שאוכל לומר לה שעובדים עליה בעיניים. בספר כתבתי את זה באורח מפורש. הספר התקבל כתרגיל קונספירציה זולה ואנטי־פטריוטית. משפחת ארד, האחים והאם, החרימו אותו, אותי ואת המסקנות. המערכת הביטחונית הרלוונטית הסכימה איתי, אבל סתמה את הפה. 

בראיון לרגל צאת ספרה של ארד שאלה אותה אמירה לם (ידיעות אחרונות): "עכשיו את רואה את הדברים אחרת?".

ארד ענתה: "בדיעבד זה היה מיותר כי זה לא עזר, אבל מה יכולתי לעשות..."; והיא מסבירה בהמשך: "איך יכולתי לא להאמין לבעלי ניסיון?...בדיעבד, כנראה השנתיים הראשונות היו קריטיות". 
 

ספרה של ארד הוא תרגיל אוטותרפי במובן הטוב של המילה. אין לי מושג אם השיגה את מטרתה ברמה האישית. הלקח הלאומי שעולה מן הספר הוא כמו מקרה משפחת שליט - התעמרות ממשלה בפצע משפחתי מדמם לצרכים פוליטיים. אני שומע שהמצרים מנהלים שיחות עם חמאס בעניין משפחות שאול, גולדין ומנגיסטו. אין ספק שפסטיבל הדמעות עם "שחרור" הגופות הוא הקלף של נתניהו במקרה של התקפלות מול חמאס. למשפחת גולדין יש פתרונות משלה להחזרת גופת בנה, וכל אחד גרוע ומזיק ממשנהו. 
 

את הסאגה הנוכחית ניתן לפתור במחי החלטה: להחזיר את אסירי חמאס ולקבל את חללינו ושבויינו. ממילא ממשלות ישראל לדורותיהן מתמחות בכניעה מדורגת וזו עולה על כולן. משפחות ארד ושליט למדו את הלקח הזה על בשרן. הציבור בישראל עדיין לא חטף מספיק.