עם יד על הלב, אני מבינה את רוני דניאל. לא מסכימה איתו, אבל מבינה אותו מאוד. במובנים רבים נעשה פה בלתי נסבל. היום יום דוחק, המסים על הראש של כולנו ושוק העבודה כפני השיח ברחוב: אלים, דורסני, חסר חמלה.
לא מזמן חגגנו את יום העצמאות ה־68 והסתכלתי על הילדים בטקסי בית הספר שרים את "אנחנו שנינו מאותו הכפר". באיזה ברק בעיניים, באיזו התמכרות והתרגשות מהאתוס "במותם ציוו לנו את החיים", הם שרו את זה. הם עדיין לא יודעים שמרבית המלחמות והמבצעים, כלומר אלו שהפרוטוקולים שלהם כבר גלויים לעיני הציבור, הם תולדה של החלטות פזיזות שלקחו אנשים זחוחי דעת.
אני ירושלמית. נדמה שפה, בעיר הנצח, הומצא העניין הזה של לקום וללכת. זה התחיל מזה שה מוני ירושלמים, ילידי שלהי שנות ה־60, היו הסנוניות הראשונות שפרשו כנפיים ועזבו את העיר. "לא בא לנו לחיות בה", הם אמרו, "קשה. קשה". אחר כך זה נהיה בון טון. השאלה "את עדיין בירושלים?" הפכה שגורה בכל שיחה. "עדיין", כי ירושלים הפכה לתחנת מעבר. ככה זה נהיה פה. אם קשה, עוזבים בתקווה למצוא מקום נוח יותר, בפרט אם אתה לא משוכנע שזהו מקומך.
עכשיו החברים שלי מחפשים דרכונים זרים להם ולילדיהם. קשה. הם מחפשים מקום נוח יותר. יש להם המון טיעונים. "זה שאת עושה לבית שלך ביטוח נגד שריפות ורעידות אדמה, לא אומר שאת מייחלת לשריפה שלו או לאסון אחר, נכון?", אמר לי אחד מהם. לא עזר שאמרתי לו שאם קיים חשש שהבית שלי עומד להישרף, פשוט כדאי להחזיק מטף, ואם מפחדים מרעידת אדמה, צריך לפעול לחיזוק המבנה, ואם מלוכלך, צריך להשתדל לנקות כמה שאפשר.
"מה אני צריך את הצרות האלה?", שאל אותי חבר אחר. "מה אתה חושב, שבברלין המשוקצת אין צרות? והזיכרון ההיסטורי שלך, מה איתו? מת?", שאלתי אותו. "לפחות כאן אתה צריך לפתור את הבעיות שלך. לא של אחרים". לא השתכנע. הוא לא השתכנע לא מפני שהוא דביל, ולא מפני שאינו אוהב את המדינה הזאת. הוא לא השתכנע כי הוא מרגיש את הרוחות הרעות שמנשבות פה, וכי תכלס, אנחנו, מי שבאמת אוהבים את המדינה הזאת, הובסנו. כמו בסומו, הראשון שהשפיל את המבט, הפסיד.
אני לא צריכה שאנשי האופוזיציה יגידו "די עם זה". אני צריכה שמי שיושבים כבר נצח בשלטון יגידו "די עם זה". שיגידו: "די עם הגופשטיינים האלה ועדר הילדים הקנאים שמשרכים אחריהם". שיגידו "די עם המונרכיה" ו"די להחריב את הבית שלנו". שילמדו את חבריהם לסתום את הפה מעת לעת. והנה עוד אמירה לא פופולרית: לא כל קשקוש שנאמר ראוי להדים תקשורתיים.
ובינתיים, עד שזה יקרה, אני וילדי לוקחים את הדלי ואת הספונג'דור, כמו שקוראים לזה בירושלמית, ומשתדלים לנקות. קשה? קשה. אני לא זזה מפה.