השבוע למדנו, בין היתר מראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק, עד כמה הידרדרנו לפאשיזם. או בלשונו של יצחק הרצוג, עד כמה "יש לנו מדינה החולה בלאומנות, נגועה בניצני פאשיזם". היה זה לאחר מופעי האימים שערכו ערוצי הטלוויזיה בסוף השבוע שעבר, ובראשם נאום הירידה מהארץ של רוני דניאל. ולמה נזכרו כל אלו לייסר אותנו כל כך? כמובן בשל מעשה הנבלה שנעשה נגד הדמוקרטיה הישראלית, "ההדחה" של בוגי יעלון והמלכת ליברמן.
תיאום ההאשמות בין ברק להרצוג מזכיר נשכחות, במיוחד את השותפות ההרואית במערכת הבחירות של 1999, שהסתיימה בפרשת העמותות ובשמירה על זכות השתיקה של הרצוג. כבר אז הם התמחו בהפרחת ספינים כוזבים, בפרובוקציות ובהתחסדות. וזה בדיוק מה שהם ורבים בשמאל ובתקשורת עושים עכשיו.
הקצף יצא על הפספוס הגדול, העובדה שהמחנה הציוני לא נכנס לממשלה, ולא שונתה מדיניות הממשלה מימין מרוכך לשמאל בנוסח טורפני. אלא שדווקא הכנסת הרצוג ופליטי העבודה לקואליציה הייתה רושמת ציון דרך אנטי־דמוקרטי, שכמעט נגוע בפאשיזם. זו הייתה סטירת לחי לבוחרי הליכוד והמחנה הציוני כאחד. שהרי רק לפני כשנה הציגו נתניהו והרצוג, האחד את משנהו, כשטן. הם התחייבו בפני הבוחרים שלא ישבו לעולם עם היריב. רק לפני כשנה כל אחד מהם שרטט דרך ברורה וסותרת, כאשר נתניהו מאגף את בנט מימין. לכן כניסת העבודה לממשלה הייתה גניבת קולות, עם אלמנט נוסח מוסולוני. היה בה היתר לראש המפלגה לעשות הכל, כולל גניבת דעת וקולות, כי לדוצ'ה מותר הכל, הוא יודע טוב מכולנו.
ומה עם עלילות משה יעלון, שמצוירות כהגנה צרופה על הדמוקרטיה והשפיות? האם חריצת דין פומבית של חייל בטרם הועמד לדין, לפני שהחל תחקיר צה"לי, היא התנהלות דמוקרטית וצודקת? האם הגנה אוטומטית על סגן רמטכ"ל שסרח ונשא נאום שגוי ומזיק מאין כמותו היא דמוקרטית ואנטי־פאשיסטית?
האם המרדת הפיקוד הבכיר של צה"ל נגד הממשלה הנבחרת היא ביטוי לליברליזם צרוף? או שכל אלו חותרים תחת יסודות הדמוקרטיה וההגינות?
האמת - אין צורך להסביר את כל זה לאהוד ברק, לבוז'י הרצוג ולכל אחד מהעיתונאים שמלבים את האש - הכל ספין. מבחינתם, כל האמצעים כשרים בניסיון לפגוע בנתניהו ובקואליציה שלו. אם יאיר גולן היה נושא נאום כזה אצל ברק כרמטכ"ל ושר ביטחון, הוא היה מדיח אותו מיד. ראינו כיצד סתמו את הפה לאלופים שהעזו למלמל משהו נגד הסכמי אוסלו וההתנתקות, כיצד השמאל והעיתונות חסמו כל ביקורת ואתרגו את פרס, את רבין ואת שרון.
השבוע, בעיתוי מופלא, גם נחשפנו לפרוטוקול הקבינט מ"צוק איתן", שמתעד כיצד יעלון עצמו, יחד עם הרמטכ"ל דאז בני גנץ, הסתירו נתונים קריטיים מהקבינט וניסו לסתום את הפה לאלוף פיקוד הדרום, שדעתו לא הייתה כדעתם.
כלומר הכל ספין – זעקות הדמוקרטיה, האשמות הפאשיזם, איומי הירידה מהארץ. אין גבול למה שמוכן צד שמאל של המפה לומר ולעשות כאשר השלטון לא בידיו. אם כי הגענו השבוע לשלב חדש: עד היום האשמות הפאשיזם וטון שבירת הכלים היו בעיקר נחלת קהילות "שוברים שתיקה" והשמאל הקיצוני, שהפך לאויב מר של המדינה. עכשיו הגיע ספין ובו "ניצני" שבירת כלים לצד השמאל המרוכך והציוני.