גליק גדול: מה קורה כשאוהב אדם אמיתי מגיע לכנסת

כמה ימים לפני השבעתו של חה"כ גליק הודיעה חברת הכנסת יעל פארן־כהן מהמחנה הציוני שהיא מתכוונת להחרים את האירוע. אני מתנצל אם פספסתי משהו, אבל ההחרמה הזאת – לא ביקורת, לא ויכוח, לא עימות, אלא החרמה – עברה בשקט במערכת הפוליטית בכלל, ובמחנה הציוני בפרט. 
 

האמת, לא לגמרי ברור לי מה מצאה פארן־כהן להחרים דווקא ביהודה גליק, שמצדו הודיע באבירות ש"זכותה המלאה" להחרים אותו, וגם הוסיף: "אני מרחם על אנשים שהשיח שלהם הוא שיח של חרמות". כי אם למישהו יש תקווה לדו־שיח שלנו עם השכנים, יהודה גליק הוא הביטוי הטוב ביותר לתקווה הזאת. לא תקווה שבאה מתוך כניעה או מתוך התכחשות להיסטוריה שלנו ולמורשת שלנו. תקווה שבאה מתוך הכרה שאנחנו לא בורחים מעברנו, ושאנחנו יודעים שמולנו יש אחרים שגם להם יש כמה עניינים חשובים. לכן בדיוק מהסיבה הזאת יהודה גליק עולה להר הבית, מקום בית מקדשנו, אבל מקפיד תמיד להזכיר שהמוטו שלו הוא "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". גליק רוצה להתפלל שם לאלוהיו, ולא רוצה שמישהו אחר ייאלץ לצורך כך לוותר על התפילה שלו. 
 

אבל יש כאן משהו עמוק יותר. כי בכנסת ישראל יושב אחמד טיבי, שיצק מים על ידיו נוטפות הדם היהודי של יאסר ערפאת. בכנסת ישראל יושבים חברי בל"ד, שעמדו דקת דומייה לזכרם של מחבלים רוצחים. בכנסת ישראל, אפילו במפלגה של חברת הכנסת המחרימה, יושב זוהיר בהלול, שהתקשה לכנות את המחבל שדקר חייל צה"ל בחברון בתואר "מחבל".
 

חברת הכנסת פארן־כהן לא החרימה מעולם שום נאום, לא של אחמד טיבי, לא של חנין זועבי וגם לא של זוהיר בהלול. הראשון שנגדו החליטה להתקומם בצעד חריג וקיצוני של החרמה הוא יהודה גליק. מי שמעולם לא עבר על החוק, מי שמעולם לא נקט אלימות, מי שבעצמו היה קורבן לניסיון רצח שנכשל אך בנס, מי שבירידתו מהדוכן אתמול פנה לפני הכל ללחוץ את ידם של חברי הכנסת טאלב אבו עראר ועבד אל־חכים חאג' יחיא, נציגי התנועה האסלאמית. 
 

כהן־פארן היא "ירוקה". היא חיה בשלום עם בעלי חיים, מתחברת בהרמוניה לסביבה ודואגת לשלומו של כדור הארץ. רק עם בני אדם, מסתבר, עדיין קצת קשה לה.