השם ישמור, אני אמא! עד עכשיו זה היה שטויות. נכון, היה אתגר מסוים בלהתמודד עם מצבים מעצבנים כשאת ללא שעות שינה מספיקות, התקפי זעם של הקטנטנים זה אף פעם לא משהו שבא לי לחוות באופן התנדבותי, וחרדות כלליות נולדו מהרגע שהראשון נולד, אבל המדורה השנה הוציאה ממני את תמצית האמהות ככה פתאום, בלי שבכלל התכוונתי.
בתחילת הערב כולנו הסתכלנו אחד על השני ותהינו הילד של מי יהיה הראשון שיבכה ובשל איזו פציעה. פה חשדתי. נראה שמדובר בחבורה של אנשים די שמחה ואופטימית, אבל אני זיהיתי את החרדה הזו אצל כל אחד שנתן לילד שלו להסתכל על האש ולהרגיש את הצריבה שלה על הפנים.
אז איך מלמדים ילד ליהנות מחוויית המדורה בלי שנבלה את המשך הערב בתא לחץ בשיבא עם כוויות בדרגה ארבע? איך מתרגשים איתו באכילת שיפוד מרשמלו שרוף, דביק כזה שלא ירד מהשיניים גם עם צמר פלדה, וחומקים מהידבקות של החומר הזה לחך או לעור לפני שהטמפרטורה שלו יורדת מתחת ל־300 מעלות? איך מחכים איתו ליד המדורה בציפייה לתפוח האדמה הלוהט שייצא כבר בלי לחשוב על הפיח השחור שחודר לו עכשיו לריאות וממלא כל סדק שהוא רק מצליח להיכנס אליו? איך נהנים שוב מל״ג בעומר, לכל הרוחות?
עכשיו הם לומדים הכל. אם מסתכלים היטב לכיוון הקודקוד שלהם, אפשר ממש להרגיש את החשמל שעובר שם, מצית חיבורים חדשים של למידה וסקרנות. אפשר ממש לראות את הגמישות, המוח נמתח ומקבל עוד קפל ועוד קפל, מבסוט שהוא מצא דרך לגדול ולהתרחב בתוך קופסה שהנפח שלה מוגדר וקשיח. הם לומדים לפחד ולומדים לשמוח, להתרגש ולהעדיף דברים מסוימים על פני אחרים. הם נהיים אנשים אבל בגרסה הכי המוצלחת שלהם. האכזריות מגיעה בשלב מאוחר יותר, אבל למה לקלקל את החגיגה הזו עכשיו?
לילך, הגננת של אורי, שבחרה לה צוות שכל אחת בו יותר זהב מהשנייה, מלמדת אותם בשבועות האחרונים איך להתנהל עם כסף. בגן הוקמה חנות עם מאכלים טעימים וצעצועים ישנים שכולם הביאו מהבית. בתחילת כל שבוע מקבלים הילדים 10 שקלים ישנים והם רשאים להוציא אותם לאורך השבוע לפי שיקול דעתם. כשנגמר הכסף - נגמר! לא יעזרו הדמעות. מאיה וגבי מאוד קשוחות ולא מעניקות אשראי לאף ילד. בדמיוני אני רואה ילד שם את המפתחות של האוטו המשפחתי על השולחן כדי שיאמינו לו בבנק הגן שהוא רציני ושיש לו גב להלוואה, אבל הן בשלהן. מפה לשם, הילד שלי עוקב אחרי חשבון הקש שלו באופן אדוק יותר משאני עוקבת אחרי העובר ושב שלי. הוא יודע לפנק את עצמו בכדור השוקולד הזה שאי אפשר לעמוד בפניו ובבובת באז שנות אור אבל גם מבין שנשאר לו פחות לבזבוזים של שאר השבוע ומתכנן את צעדיו. בגיל 3 ותשעה חודשים הילד מבין בכלכלת הבית משמעותית יותר ממני.
באותו הזמן, באזור אחר במוח, שונה מזה שבו הוא למד על דחיית סיפוקים, על חישוב צעדים ועל בחירות וויתורים, הוא ככל הנראה למד גם שיש צבעים של בנות וצבעים של בנים. יכול להיות שילדים אחרים לימדו אותו את עובדת החיים הלא עובדתית הזו, אבל מדהים כמה מהר הוא גייס לעצמו את כל הגינונים "הנכונים" - משחקי מלחמה, ענפים כחרבות והידיעה שאסור לו, גם אם זו הכוס האחרונה במגירת הכוסות והוא לא שתה חודשיים, לבחור בזו הוורודה. מעניין, אגב, שהכלל תקף פחות לגבי בחירת הצבע הכחול אצל בנות. אולי זו תחילתה של היסטוריה.
גם עלמה כבר מדברת על נסיכות, למדה לעפעף בעיניה בצורה שלא משאירה סימן שאלה לגבי האינטרסים שלה בשיחות מסוימות ודורשת ללבוש רק שמלות. במקרה הזה היא בעיקר מעוניינת ללבוש אותן כדי לחרב להן את הצורה בגן המשחקים. בכלל מדובר בילדה שיכולה ללמד את דאע"ש כמה מהלכים, כך שבשלב הזה אנחנו עדיין מנסים לגרום לה ללמוד את המשמעות של המילה "לא". נכון לעכשיו, היא שמלמדת אותנו מה זה ״לא״, אמשיך לעדכן.
מעניין מתי מתחיל השלב הזה שבו אנחנו מתחילים לשכוח את מה שלמדנו בשנים הראשונות של חיינו. אנחנו שוכחים את הערכים יפי הנפש מהגן כמו שיתוף וסבלנות ויצירתיות בארגז החול והיכולת להתחבר לאחרים ושירים עם מילים שאשכרה יש להן מסר, ומחליפים אותם במרירות ובציניות. נכון, בגן יש חרמות וישנה האמת שהם מטיחים בפרצוף בכל מי שנקרה בדרכם, ויש גם רוע אבל הכל בפשטות, ממניעים פשוטים ובדרך כלל הכל נפתר עם גביע גלידה.
אז מה גורם לנו לשכוח?
אורי רוצה עוד מרשמלו שרוף, ואני הולכת להיצלות ליד המדורה כדי להשיג לו את מבוקשו. הכל, רק שלא ילך וירים עוד קרש עם מסמרים כי כבר מאוחר ואין לי עניין עכשיו בביקור במוקד. הוא רץ לקצה השדה ואני משלבת רגליים על הכיסא כדי לא להתפתות וללכת אחריו ולוודא שהוא בסדר. הוא לומד איך עובד העולם ואני צריכה ללמוד לשחרר. בגן של אורי לומדים את זה כל יום, חבל שאין קורס כזה באוניברסיטה.