סחיטה באיומים: כשהמינוי של ליברמן יתברר כאסון בקנה מידה לאומי

כידוע, כמו כל בעל מכולת שחרד לחנותו, נתניהו נכנע למי שנכנס אחרון ומחזיק באלה הגדולה מכולן. "אלקין הלהטוטן הפך את תסריט ליברמן למציאות" (יוסי ורטר, "הארץ"). שום להטוטים ושום "מסע לחצים" של הליכודניקים (כולם תלויים בו). לתקשורת סופק לוח זמנים של טאץ' אנד גו, כאילו מדובר בהתגלגלות כאוטית, בעוד אלקין ויריב לוין, באדיבות בנט שהמתין בחוץ כדי לספור את הכסף, אותתו לנתניהו (אני מעריך שבאלו המילים ממש): או ליברמן או שאין לך ממשלה. 
 

ולא, לא הייתי שם ואין לי "מקורות" שהדליפו לי סיפורי דרמה מתגלגלת. זה היה מארב מתוכנן. זו לא קונספירציה אלא ניתוח פשוט של יחסי כוחות וניצול מצבו הנפשי של נתניהו. בזמן האחרון נראה שהבעיות המנטליות שלו החריפו. ההופעות שלו מאולצות יותר והוא מדבר כמו הושתל בבטנו פיתום מכני. כאילו לא ברור על פי איזה מרשם עובד הזומבי מרחוב בלפור, זה של מר יעקב או של דוקטור נאמן. התוכנית להצנחת ליברמן הייתה פועל יוצא של כל מרכיבי מערכת הלחצים סביב ראש הממשלה.
 

ליברמן לא מונה להיות שר ביטחון במאי 2016 אלא בנובמבר 2015. נתניהו נפגש אז עם אובמה וסיכם על שורה של הקלות משמעותיות תמורת תיקון היחסים עם ארה"ב והגדלת הסיוע. כמובן, "לא חזרתי בי מהמחויבות לשתי מדינות", אמר בצאתו מן הפגישה. ההקלות כללו בין השאר יציאת צה"ל ממרכזי הערים והשארת הביטחון לפלסטינים כפי שסוכם קודם לכן עם שר הביטחון יעלון, שהיה מתואם עם צה"ל.  
 

למחרת נחיתתו התייצב בנט אצל נתניהו ונפנף לפח את כל ההסכמות עם אובמה, כאילו רק אתמול לא נופף נתניהו הזחוח ב"יחסים המעולים" עם הממשל ובהגדלת הסיוע הביטחוני. "יריתי בביבי כדור בין העיניים", הסביר בנט מה קרה באותה פגישת שכנוע, "והוא חזר בו מכל הצעדים שהתכוון לממש". נתניהו לא הכחיש זאת. קרי וביידן שקפצו לבקר ולשמוע מנתניהו מה עם ההבטחות לנשיא, נענו ב"תנו לי זמן". גם אובמה לקח את הזמן שלו. לא רק שדחה את הסיוע הרב־שנתי אלא אף קיצץ בשנתי (במרכיב הישראלי - מכה אנושה לתעשיות הביטחוניות).
 

 

מצד שני, אלקין בנט ושות' לא השלו את עצמם שנתניהו ימשיך לעמוד בלחץ הבינלאומי, ואכן התהליך הנגדי (לחץ אמריקאי־צרפתי) הכניע את נתניהו, שאישר פעם נוספת את תוכנית יציאת צה"ל מן הערים הפלסטיניות וחשב (אני מאמין שברצינות) על אופציית הרצוג. "צעד כזה עלול לגרור את הממשלה למדיניות המזוהה עם השמאל, שתרחיק את הבית היהודי מהקואליציה", הזהיר אלקין בפייסבוק שלו. מכאן ואילך אופציית ליברמן הפכה מתכנון לביצוע, ואופציית הרצוג חוסלה. 
 

כל קורא "מעריב" נענש בקריאה חוזרת שאומרת שרק איום והיכולת לממש אותו עובדים על נתניהו. ישבתי פעם במרפסת ביתה של ציפי לבני כשחרשה את הגלוב בממשלת נתניהו. אמרתי לה: ציפי, אל תאמיני למילה אחת של האיש הזה. לבני מכרה לי את האורח שבו שכנעה את עצמה שיש צ'אנס שנמר יהפוך חברבורותיו וביבי את עורו. הרצוג פשוט היה הפראייר התורן, אבל סוף־סוף הוא בחברת כל מנהיגי העולם שהאמינו לרגע. 
 

להבדיל מהרצוג, ליברמן ידע שהמנוף שלו זה הימין הדתי־לאומני (את הפאשיזם החילוני הוא מביא מהבית), ואלה נדחקים לפינה עקב הלחץ הבינלאומי על נתניהו. אולי גם אלקין, שכנו להתנחלות, סיפר לו דבר או שניים. ולכן הקפיד להכריז מאז הבחירות "אני בפנים רק תמורת משרד הביטחון", וזה בדיוק מה שקרה.

מאז מינוי סוסו של הקיסר קליגולה לסנאטור לא היה מינוי מופרך כמו זה של הקיסר מרחוב בלפור, אלא שבניגוד לסוסו של קליגולה, ליברמן הוא הסוס הטרויאני של כנופיית אלקין־בנט. מובן שנתניהו יודע את זה, אבל בינתיים הוא נחלץ מפירוק הממשלה, והרי זה העיקר. אגב, מבחינת האלקינים והבנטים אין הבדל בין ליברמן לנתניהו. שניהם גויים של מטרת העל שהיא שמירה על הבית (ההתנחלויות שלהם) ועל יסודותיו (היהדות שלהם). 
 

סכנת הידרדרות למלחמה? אומרים שאם ליברמן יתפרע, תמיד יש לנו את נתניהו הזהיר והפחדן וכו'. שזה באמת שטויות ברמה מפגרת. כל ניהול המדיניות של נתניהו מאז נכנס לג'וב הוא הרפתקת דמים אחת גדולה. ההימנעות ממלחמה גדולה היא ערובה בטוחה להקזת דם כביכול "נסבלת" ומתמשכת. הנכון הוא שלא ליברמן ולא נתניהו הם אנשי מלחמה. נתניהו אומנם מתפאר בכמה מבצעים נערותיים בסיירת מטכ"ל, והפעילות האלימה של ליברמן התמצתה בהכאת ילד בשכונת מגוריו (שעליה הועמד לדין ונשפט). שניהם לא רוצים להבעיר את האזור, ואף אחד מהם לא קובע אם תפרוץ מלחמה או לא. בשביל זה יש לנו את הרב"ט האסטרטגי, בצה"ל, בחמאס ובחיזבאללה. 
 

הסכנה היא בדינמיקה של ההידרדרות שתתחיל מירי מקומי. עד היום צה"ל וחמאס מקיימים את משחק שמירת המתח הפוליטי ההדדי בשמירה על מאזן האימה. חמאס יורה מדי פעם רקטה כדי שהעולם בחוץ ונאמניו בפנים ידעו שיש מישהו שעובד על שינוי המצב. צה"ל מגיב בהתאם ולא מעלה את רף התגובה מעבר ליכולת של חמאס שלא להגיב במנה גדושה. בשביל זה לא צריך את שר הביטחון. הבעיה היא שרקטה או שתיים עשויות לגרום לליברמן לבקש לראות את בנק המטרות של צה"ל. וזה כבר כמו להכניס ילד לחנות צעצועים ולומר לו: תבחר. 
 

השאלה היא אם יש לליברמן יכולת להצביע על מטרה שחורגת מגדר המשחק העדין שלא שובר את הכלים, או אם יש לאיזנקוט יכולת להוריד אותו מבחירה בעייתית. מה שעשוי לשבור את הכלים הוא טיל צה"לי על בית מגורים או רקטה חמאסית על גן ילדים. לא נתניהו, הנייה או ליברמן, ואפילו לא איזנקוט, יכולים לשלוט באירוע מעין זה מול נהמת ההמון המפוחד והזועם, וכאן נכנס גורם חוסר האחריות והניסיון של ליברמן ("להרוג את הנייה").
 

כאזרחי מדינת ישראל בורכנו בקללה הסינית העתיקה שיהיו לכם חיים מעניינים. הקללה האחרונה הייתה מינוי ליברמן. כאילו כל מה שהיה חסר בקוקטייל הממשלתי הרעיל זה המרכיב הפוטיני. כולל כמובן חשרת ענני השחיתות שמאפילה על עין השמש. היתרון היחיד, כרגיל, הוא הגברת המוטיבציה של העולם לכפיית הסדר ואישור פלסטין כמדינה. אינשאללה.