המשא ומתן הקואליציוני להרחבת הממשלה עדיין לא הושלם, אך כבר עתה ניתן לעשות סיכום ביניים של הוויתורים והפשרות. אחת מן הדרישות העיקריות שהושמעו בחודשים האחרונים הייתה מצידו של שר הביטחון ליברמן להטיל עונש מוות על מחבלים. עם התקדמות המשא ומתן דרישה זו ירדה מן הפרק, אך עדיין נותרה השאלה האם ליברמן אכן ויתר עליה הלכה למעשה.
האפשרות להטיל עונש מוות קיימת בישראל מזה עשרות שנים. כך, כידוע לכל, ניתנה האפשרות להוציא אדם להורג במסגרת חוק עשיית דין בנאצים ובעוזריהם. גם המשפט הפלילי ה"רגיל" מאפשר דין מיתה במקרים של בגידה בשעת חירום, חרחור מלחמה וסיוע לאויב, וגם בחוק השיפוט הצבאי קיימת האפשרות לשלילת חייו של אדם, במגבלות שונות. מאז קום המדינה הטילו טריבונלים שיפוטיים עונשי מוות, ואף במספר לא מועט של פעמים, אך העונש מעולם לא בוצע, מסיבות שונות ומגוונות כגון חנינת רמטכ"ל, המתקת עונש על-ידי בתי המשפט ועוד. מאז שנות ה-90 לא נגזר בישראל דין מוות שכן הוא לא התבקש בידי התביעה, ולמעשה, אף שעונש המוות נגזר בישראל פעמים לא מעטות, הוא בוצע למעשה רק בעניינו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן.
ההיבט העקרוני
עינינו הרואות, כי הגם שהיו וישנן אפשרויות חוקיות לגזור בישראל עונשי מוות (ואלה אכן נגזרו לא פעם ולא פעמיים), בסופו של דבר הם אינם מבוצעים וזאת עקב ריסון שמפעילות הרשויות עצמן. ראשית, אציין כי לטעמי, חקיקה חדשה אשר תאפשר או תקל על ביצוע עונש מוות כלפי מחבלים (אם וכאשר חקיקה שכזו תובא לדיון מהותי ומעשי בכנסת), חייבת היא להיות כזו שתבטיח שימוש בגזר הדין הקיצוני אלא לאחר צליחת מגבלות כה רבות עד בלתי אפשריות, אשר יבטיחו את הטלתו רק על ארכי-מחבלים או רבי-מרצחים, אלה שמבצעים, מתכננים או עומדים מאחורי פשעים מזעזעים, מתועבים ומסמרי שיער, שיש בהם מידה כה רבה של אנטי-חברתיות ובלתי אנושיות, כזו מן הסוג שראתה ההיסטוריה האנושית בתקופותיה האפלות ביותר.
ההיבט המעשי
שנית, יש לשאול האם אין מדובר בשאלה מיותרת: מעבר לדיון התיאורטי והעקרוני בשאלת חקיקת עונש מוות בישראל או בהקלת הדרך לביצועו, עומדת השאלה המעשית שבמרכזה - מדיניות הממשלה והצבא, שתוצאותיה היא מחבלים שאינם עוד בין החיים. הנה כי כן, למעשה, מדינת ישראל מעולם לא חששה לבוא חשבון עם מי שביצע או תכנן לבצע כלפיה פשעים מן הסוג שגמולם ראוי להיות כתוצאת מעשיהם קרי, מוות. במילים פשוטות, בישראל קיימת מדיניות ביטחונית ברורה של הבאה למותם של לפחות חלקם מן המחבלים, גם לפני הפשע שביצעו, אך גם לאחריו. במילים פשוטות עוד יותר, דרישתו של שר הביטחון הנכנס ליברמן להטיל עונש מוות על מחבלים בנוסח ובמתווה שככל הנראה עליו שוחח עם ראש הממשלה נתניהו, אינה אלא למעשה שינוי סמנטי לדרישתו של ליברמן לחידוש מדיניות החיסולים שאותה ממילא הנהיגה ישראל בעבר, בין אם משיקולים של צדק ונקמה ובין אם משיקולי הרתעה וביטחון אזרחיה.
שר הביטחון ליברמן יודע היטב כי במקרה הצורך, ותחת פיקודו כשר ביטחון, ישראל לא תהסס לחזור למדיניות זו וייתכן שאף להרחיבה, ולכן, נוכח הסמכויות שהקנו לו במסגרת תפקידו, לא וויתר ליברמן על התנאי ובוודאי שלא "התקפל", כפי שמוצג בכמה מכלי התקשורת. יתרה מכך – מתוך הבנה שהדברים סבוכים ביותר וכי שיקולים כבדי משקל של משפט, ביטחון ופוליטיקה מוטלים על הכף, ואין איש יודע מה תהיינה ההשלכות משינוי המצב החוקי הנוכחי, שר הביטחון החדש גילה אחריות ובחר משיקוליו לכבד את הסטטוס קוו החוקי ולא להתעקש על תנאי קואליציוני פרובוקטיבי ושנוי במחלוקת אלא העדיף להיכנס לעבודה בלשכתו שבקריה, ולעניות דעתי, טוב שכך.
הכותב הוא סנגור פלילי, לשעבר ראש לשכת עורכי הדין בישראל