כולם מתעסקים בנתניהו המניפולטור, המסית, החשדן, המזגזג, הנהנתן, השקרן, החושש לכיסאו ולמעמדו, כותבת כתבתנו לענייני עידוד היצירה המקורית, אבל מאבדים את ההיבט, שהאיש הזה, תמיד, במקביל, ממציא את עצמו מחדש. לא רק שהוא זוכר היטב, כפעוט בן מינוס שנתיים, את חיילי הכלניות הבריטים בירושלים, או (כהיסטוריון בן היסטוריון) את המעמד שבו שכנע המופתי הירושלמי את היטלר לשלוח את היהודים למחנות ההשמדה במקום לגרש אותם מגרמניה לפלשתינה והפך אותו בכך לצורר הנאצי ימ"ש.
הוא ממציא את עצמו בלי הרף כזליג, איש הזיקית של וודי אלן, בהתאם לנסיבות ולנסובים: אריסטוקרט עם מיליארדרים, עממיקו עם הוללי מירון, רפובליקני עם דמוקרטים, פתיין (עד גבול ליברמן) עם בוז'י, עיקש (עד גבול ליצמן) מול בנט, מוכיח (אונס הצעירה) את השמאל והתקשורת, נוזף בראשי צבא ומה־זה־זועם על מבקר המדינה שהביא את זוגתו לשערי בית המשפט. אפילו את מגדפו הקבוע ומלא הבוז ליברמן הצליח להמציא מחדש, כפוליטיקאי מתנצל, סבלני ואמפתי, אֶרֶךְ־פתיל – הכל למען התיק. איש זיקית. כך, בדמותו המתפשרת, הואיל נתניהו בטובו להניח לליצמן לפתור לבנט הנ"ל את בעיותיו.
האמת שיכול היה למנות את עצמו, "מיסטר טרור" ו"מר ביטחון", כאחראי לתדרוך ועדכון שרי הקבינט. מה, הרי הוא במקביל שר חוץ מעולה, שר תקשורת קפדן ועוד כמה תיקים (ומטפל בידו השנייה בהרגעת שרה'לה ומנפנף נו־נו־נו למבקר המדינה וליועמ"ש), הוא יתקשה להפחיד כמה שרים צייתנים בקבינט מדליף? כך גם ימשיך לקרוץ להרצוג המובס וללפיד, ראש ממשלת העתיד (בהכנה), שעדיין יש על מה לדבר, בנסיבות מסוימות, כדי שהמפא"יניק והיש־עתידניק יהגגו על אש קטנה על "הפוליטיקה המלוכלכת", אך לא ידברו נגדו. כך גם יאותת לבוגי, סער, כחלון, אשכנזי, אבי גבאי ושאר השואפים להפילו, שהם עוד לא התחילו ללמוד את מה שכבר החליט שלא לשכוח, במלאכת המַסחָרה, המקייוואליזם, ההסתה והסְפינים.