בתוך הניסיון לצייר את כניסת ישראל ביתנו לקואליציה כסיום החלום הציוני, אגב האשמות השווא נגד בנימין נתניהו, הועלמה המשמעות החמורה באמת של התנהלות ראש הממשלה. נתניהו אומנם לא לוקה בניצני פאשיזם, אבל המשא ומתן שהוא ניהל עם יצחק הרצוג - שלגביו הוא התחייב לפני שנה שלא ישב איתו בממשלה אחת - הוא האשם האמיתי של ראש הליכוד.
המשא ומתן הרציני שניהל נתניהו עם מנהיג המחנה הציוני, לו היה מבשיל, היה מציב פסגה אפלה נוספת בתולדות שוד הקולות של ראשי ליכוד מסוימים. אבל גם ללא הבשלת המגעים, די בעצם קיומם כדי להצביע על הכוונות הפסולות של מקיימם. נתניהו הסכים להעניק להרצוג חבילת מתנות שהייתה משנה את דרכה המדינית של הממשלה, חבילה שמשמעה בגידה בהבטחות הבחירות החדות שלו.
החיתוך ימינה של נתניהו בישורת האחרונה של מסע הבחירות עדיין טרי בזיכרון, חיתוך שבאמצעותו הוא ליקט בוחרים רבים של בנט. נתניהו הודיע אז על חזרה מרעיון המדינה הפלסטינית, התחייב לבנות ביהודה ושומרון והתחפש לבולדוזר שמפריח את שממת ירושלים. אלא שמיד לאחר הבחירות התחיל לגמגם לגבי "חזון שתי המדינות" ואמר דבר והיפוכו, עד שבימים האחרונים נסגר מעגל אחיזת העיניים. שוב ושוב הוא מצהיר עד כמה הוא מחויב לקטסטרופה המכונה משום מה "חזון". וגם שר הביטחון החדש - מפציץ אסואן ומחרים חנויות הערבים - נושא גם הוא את השבועה הקדושה לכינון ירושלים הפלסטינית.
אסור לו לגנוב את הקולות והדעת של בוחריו
אסור לו לגנוב את הקולות והדעת של בוחריו
אלא שנתניהו לא רק מדבר ומזגזג בהצהרות, הוא מקפיא בפועל את עיקר התכנון והבנייה ביהודה ושומרון ובירושלים. שר השיכון שלו, יואב גלנט, הצהיר השבוע בארצות הברית שמדיניות הממשלה היא לא להרחיב את הבנייה ביהודה ושומרון. אומנם לא קיימת מדיניות ממשלתית מוסכמת כזאת, אבל גלנט לא הזה דבר ממוחו הקודח - הוא הציג את המדיניות דה פקטו של נתניהו ויעלון בשנה האחרונה. מדיניות שסותרת את התחייבויות הבחירות שלהם.
בכלל, הנעשה ביהודה ושומרון מעניין גם בהקשר לדרמת הקבינט, אשר עסקה בקרב על האינפורמציה ועל יכולת השפעה. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל, לפחות בדור האחרון, מחזיקים בעיקר הידע הרחק מחברי הקבינט ומנתבים את השרים לכיוונים הרצויים להם, כמו כבשים.
כך הבגידה בבוחרים מתחברת להסתרת העובדות משרי הקבינט והממשלה. באמצעות ההסתרה ניתן לנהל מדיניות של המחנה הפוליטי היריב. ניתן לטפח את הרשות הפלסטינית, אף שהיא מנסה פיזית ובינלאומית לחסל אותנו. ניתן לתת למתאם הפעולות בשטחים אור ירוק לקידום הקו של שמעון פרס לגבי הרשות הפלסטינית ולחזק את אבו מאזן ומסיתיו.
ברור שהצהרות השלום של נתניהו, ועכשיו גם ליברמן, נועדו להתמודד עם החשש הגדול מפני ברק אובמה העוין, בסוף הקדנציה שלו. אבל נתניהו נתון תחת הפחדים הללו מאז ומעולם. לכן הוא הסכים למתווה וואי, חתם על הסכם חברון, הקפיא פורמלית את ההתיישבות ולמעשה עצר גם את פיתוח ירושלים. עכשיו, מרוב אימה, הוא מוביל יוזמות "שלום" עם סעודיה, מצרים והמפרציות, שמי יודע לאן יובילו אותנו.
מותר לנתניהו לשנות את דעותיו ולהצטרף לתנועה המגונה של ציפי לבני, אבל אסור לו לגנוב את הקולות והדעת של בוחריו. בד בבד, שרי הליכוד והבית היהודי, אלו שפועלים בהתאם למצפונם והשקפת העולם שלהם, כדאי שיעמדו על המשמר.