מקרה עין: רון קופמן מגיע לבית חולים וגם שם מסרב להירגע

טוב, אז קפץ לי הקוף, כי העלו לי את הסעיף, אבל ממש, אז "נתנתי" להם את משנתי: גבירותי ורבותי, בואו נסכם שלחשוב זה לא הג'וב שלכם, אני אחשוב גם בשבילכם. הטקסט הזה מפגר, ואת הדיקציה שאתם מחפשים יכול לתת רק ג'יבריל רג'וב, שאגב כותב טוב יותר מהדרעק הזה. אני לא מסוגל לקריין טקסט שלא אני כתבתי. למה? ככה, כי אני דפוק. תן לי 20 דקות, אני אעשה מהשלשול הלשוני הזה דרעק יצוק שיעבוד. יאללה, תנו לי אוויר.

יצאתי לדפוק סיגריה של עצבים, ופתאום הרגשתי מין לחץ בעין שמאל, וראיתי צללית כזו מול האישון. במקרי קיצון נהוג אצלנו במשפחה לטלפן לכיפוש שתפיק רופא, הפעם מומחה לעיניים. 

"מה קורה, חיים שלי?".

לא יודע, יש לי משהו בעין שמאל, תארגני לי איזה מתחזה לרופא, אבל שיהיה תותח. 

תוך דקה היא חזרה אלי: "סע לקניון רמת אביב, ד"ר ורסנו מקבל אותך עכשיו. דווח לי שאתה שם, וגם מה הוא אמר". 

אחרי 20 דקות כבר הייתי אצלו בקליניקה, הסייעת טפטפה לי טינר או נפט בעיניים, והצטרפתי לשאר הדבילים בהמתנה. הכניסו אותי, הוא בדק אותי, אמר שהוא מזהה בצקת בעצב הראייה, וכדאי שאמהר לאיכילוב. 

זה סופני, דוקטור? שאזמין במקום כרטיס טיסה לציריך ונגמור עם זה בסניטס? 

"לא, עזוב אותך משטויות. יש לך עוד הרבה לסבול. ייתנו לך סטרואידים, ואתה כמו חדש, יד שנייה מרופא. אל תנהג, קח מונית".  טוב, אז טסתי לאיכילוב, עם האישונים המוגדלים, הקפדתי לנהוג רק בנת"צ או בשוליים, כי פחדתי להגיד לכיפוש שצריך אמבולנס. ההוצאה הזו של 849 שקל על הסעה במרכבות של המלך אלי בין לא הופיעה אצלה בתזרים המזומנים שהיא מבצעת מדי ארבע שעות.
 

הצוות במיון האמבולטורי באיכילוב היה מקסים, יחסית למציאות שלפיה האחות הראשית היא בוגרת בית מדרשו של יוסף סטלין. "לך שייקחו לך דם". מה דם עכשיו? באתי בסך הכל לבדיקות עיניים, שייתנו לי כדור ואני מתפייד. למה לדקור אנשים כל היום? השבוע עשיתי בדיקות, באמשלי. 

"לך עכשיו לסווטלנה, מיד תלך", זעפה אנה קרנינה. 
 

יש לך אולי צברית שלוקחת דם? אתן הרוסיות, אין בכן חמלה. אתן רק משערות איפה הווריד. אבל היא רק רשפה אלי בעיניה הכחולות. "סווטה" הייתה אלימה בצורה נוראה, ולקחה לי שבע מבחנות. הלו גברת, זו לא תרומת דם, מה נסגר איתך? הרי לא הבטתי, וחשבתי שהסיוט כבר הסתיים. אבל היא שתלה לי פרפר בווריד והידקה אותו עם חמישה פלסטרים. עמדתי להתעלף, אבל חזרתי לאנה הקלפטע. 
 

"תכף יבוא יוסוף הסניטר וייקח אותך לעיניים", אמרה, "אחרי סי־טי מוח וארובות עם ניגוד, צילום חזה ותבוא אצלי".  גברת, מה קורה לך? אני רק לבדיקת עין שמאל ולקחת כדור. מה את רוצה ממני? למה את חייבת להתעלל בי? אני מתנצל אם פגעתי בך, באמת מתנצל, אני לא טוב בבתי חולים. היא לא הגיבה, והגיע יוסוף. הוא פנסיונר מיפו שמתנדב שלוש פעמים בשבוע בבית החולים. היה מורה בתיכון חסן ערפה. 

"שב בכיסא, עיוני. אני אדאג לך, בוא נלך". 
 

יוסוף, אתה אולי 70 ק"ג, איך תיקח אותי שאני 107 ק"ג? עזוב אותך משטויות, אני יכול ללכת.
 

"לא, אל תדאג, רק תשב. אני בן 68 אבל יש לי הרבה כוח. אסור לך ללכת. אתה רוצה שהרוסייה תצרח?".
 

בסדר, נעשה בכאילו עד שנצא מתחום הראייה שלה. אני מת להקיא, ואחרי זה סיגריה. אז, יאללה, תנווט לחצר. הוא לקח אותי למחלקת עיניים. הנוכחים הביטו בי ברחמים. גם הקהל שממתין, לפחות ברמת פרמדיקים. "יו, איזה מסכן. כן, זה הקוף מהרדיו והטלוויזיה. אתם רואים שיש לו צמיד אדום על היד, זה בגלל שהוא חשוב כזה, והוא מחוץ לתור", שמעתי אותם לוחשים. חלקם גם באו לסלפי איתי, אחרון מבחינתם, כי לשיטתם אני כבר סוגר ספרים.

# # #
 

יוסוף באמת הכניס אותי מהר לרופא, וזה שלח אותי לסדרת בדיקות. "אני רואה לפי הצמיד שאתה אלרגי. מה האלרגיות שלך?", שאל ד"ר דותן.

קודם כל ולפני הכל, אני אלרגי לכאבים, לא אוהב מחטים. אז אם הבדיקות בלי מחט, אני בסדר גמור. חוץ מזה, אני לא טוב עם פניצילין. זה תורשתי מאבא, גם הוא לא אהב את הדרעק הזה.
 

יוסוף לקח את ההפניות, ובאמת היו בדיקות חביבות כאלה, כמו שדה ראייה. באמת נחמד, כמו לשחק צוללות, רק שהטכנאית כעסה עלי: "אני רואה שאתה מנחש ומנסה לעבוד עלי. הרי המסך מולי, אז תלחץ רק כאשר אתה רואה הבזק, לא כשאתה חושב שאתה רואה". 

מה פתאום, באמשלי ראיתי את ההבזקים, למה את ככה?
 

יצאתי מצטיין מחלקתי, כך אמרה הטכנאית. אממה, כאשר חזרנו בגלגול אל ד"ר דותן, הוא פסל את הבחינה. "לא יכול להיות שבעין שאתה סובל התוצאות טובות יותר מעין ימין, שאתה בה רואה 6/6. לך תעשה את הבדיקה עוד פעם".
 

בסדר, אם לא מאמינים לי כשאני כן ואמיתי, אני יודע גם לשקר. אז בחוזרת התאמצתי להצטיין בעין ימין, ובשמאל באמת שראיתי מארש, אבל התאמצתי שייצא פארש. 
 

"תגיד, קוף, אתה מסתלבט עלי?", סח לי הדוקטור. "אתה מתאמץ לרצות אותי? בסדר. לך לבדיקה אחרת, נראה את עצב הראייה. זה לא כואב, תפסיק להזיע כמו יולדת עם צירים". 
 

אז יוסוף גלגל אותי שוב בקומה. "יאללה, עיוני, יש לך עוד הרבה. שמעתי את הרופאים לוחשים שהם מאשפזים אותך. הם דואגים לך".

יוסוף, דחילק תעצור פה ליד השירותים, אני מקיא עוד שנייה. 
 

"מה קרה לך, יא זאלמה? אתה נראה בריון חזק וגדול, מדבר בקול של גיבורים. אבל אתה פחדן, יא עמי. עוד לא קרה כלום". 
 

בהמשך הבדיקות הייתי ממש גיבור. הטלפון לא הפסיק לרטוט לי בכיס. בלי לבדוק ידעתי שזו כיפוש, אבל לא עניתי, כי היא תופסת אותי מיד בשקרים. אחרי הסי־טי מוח שאלתי את הטכנאית מה קורה איתי, והיא אמרה שיש לי מוח מאוד יפה לדעתה, אבל הפענוח יקבע. אז טלפנתי לכיפוש, והודעתי לה שאני בבדיקה של העין, בינתיים הכל בסדר.

"איפה אתה עכשיו?" 
 

אמרתי לך בבדיקות, לא? הנה קוראים לי. 
 

"רגע, חכה. איפה הבדיקות? תענה לי עכשיו מהר בלי לחשוב, כי אם אני מאתרת אותך, ואתה יודע שזה לוקח לי 40 שניות, אני מאוד אכעס. כבר אני רועדת מעצבים". 
 

אני באיכילוב, תרגיעי. אתקשר אלייך אחרי, יאללה ביי. "עם מי דיברת? עם אשתך?", שאל יוסוף, "וואלכ, יש עליך פוזה, איזה שחקן אתה אלוף. פוחד ממחט, אבל משחק אותה עבדאיי אצל האישה".
 

תגיד, אתה פסיכולוג? אני פשוט לא רוצה שהיא תבוא לכאן ותתחיל לנהל אותי. "בסדר, בוא נחזור לאינה, היא כבר התקשרה אלי לשאול איפה אתה". 
 

אז חזרנו והיא מיד כיוונה אותנו לנוירולוג, מה קוראים אותו ג'רמי. הוא באמת אדם נחמד, והוא כבר שוחח עם הרופא עיניים, וחייך אלי בלבביות.

"שמע, דאגנו לך, אבל כבר שללנו בעיה במוח. אין גידול, הכל טוב. אבל אני רוצה לאשפז אותך להמשך בדיקות". 
 

כמעט פרצתי בבכי. למה לאשפז? אני אלך הביתה ואני נשבע לך בהן צדק, שמחר ב־8:00 בבוקר אני כאן. אני באמת לא טוב בבית חולים, קשים לי המראות, האלונקות והאמבולנסים.
 

"אני מבין. אף אחד לא אוהב להיות כאן, אבל אם אתה כבר כאן, אז בוא נהיה יסודיים, אני אומר את זה לטובתך, אני לא אחזיק אותך כאן שבועיים".

שמע, תן לי לחשוב עם סיגריה, אני כבר חוזר אליך.

# # #
 

יצאתי מחדרו, וחשכו עיני. כיפוש וגיא היו בחוץ. "אבא, מה קרה לך? אמא אומרת שסיגריה זה לא טוב".
 

מה פתאום, אני קצת לא מרגיש טוב, אבל הכל בסדר. תגידי כיפוש, את נורמלית, להביא ילד לבית חולים? ככה זה אצלכם בעדה?

"הבאתי אותו בכוונה. שתראה מה חשוב בחיים, תפסיק לעשן ותחיה נורמלי. מה אמר הרופא?".
 

הוא אמר שתלכי הביתה, הכל בסדר. אני אסגור כאן לילה, מחר עוד בדיקה או שתיים, בצהריים אני בבית. זהו, תלכו עכשיו. אל תספרי לאף אחד, אני לא רוצה שהבנות ישמעו מזה, ולא אמא שלי. הבנת?

"אני רוצה לדבר עם הרופא, עכשיו אני רוצה". 
 

את לא יכולה, הוא לא מקבל קהל עכשיו, עד מחר ב־17:00. אבל עד אז כבר אהיה בבית, תירגעי.

"טוב, אני הולכת הביתה, לארגן בייביסיטר לגיא וחוזרת, אל תתווכח איתי. למה הסניטר צמוד אליך עם הכיסא גלגלים?". זה סתם, הנהלים שלהם.
 

יוסוף רק חייך וינק מהסיגריה שלו, בחניון. היא הלכה, והוא אמר שהוא ראה לה בעיניים שהיא חוזרת תוך שעה, וכדאי שנמהר. 

אנג'לה, האחות בנוירולוגית הייתה חביבה מאוד. "אני רואה שאתה נשוי. מה הטלפון של אשתך, אם נצטרך ליצור איתה קשר?".

למה את שואלת? מה, אני בלי הכרה? 
 

"זה ההליך", היא חייכה, "אני חייבת לשאול".
 

לא, באמת שלא צריך. אני מבקש שאף אחד מהצוות לא ידבר איתה. אני זכאי לחיסיון רפואי, אני מאוד מבקש. 

"אוקיי. אני רושמת, אבל אם אשתך תפנה אלינו, אני אפנה אליך שוב". 
 

טלפנתי לכיפוש ואמרתי לה שהיא לא יכולה לבוא כי שעות הביקור בנוירולוגית מאוד נוקשות, ואחרי 19:00 אסור להיכנס למחלקה, עד 11:00 למחרת. 

"אני יודעת, מאמי. אני כבר כאן, במשרד של הרופא. הוא מסיים שיחת טלפון עם הרופא עיניים שלך ומתפנה אלי. אני אדבר איתך, מתוק". 
 

יודע עשיר נפש בהמתו, וחמור אבוס בעליו. היא כל כך מכירה אותי, יודעת שאני במרוץ נגד הזמן כל החיים, והיא פשוט הקדימה אותי הפעם. הרגשתי כמו אחרי נוקאאוט טכני, כשהמאמן בפינה זורק את המגבת הלבנה לזירה, והשופט פורש ידיו מול הפרצוף שלי, כי הקרב נגמר. 
 

הבטתי באנג'לה, שהמשיכה לחייך. "מתנצלת, לא יכולתי שלא לשמוע. אני חייבת לומר לך שאתה מבזבז אנרגיה על שטויות, נשים תמיד מגיעות לאן שהן רוצות להגיע. בגילך כבר היית צריך לדעת את זה". 
 

בסדר, הבנתי. תרשמי את המספר, קוראים לה שרית.  "אני יודעת את שמה. היא הגיעה לכאן לפניך ואמרה שיש לה פגישה עם הרופא התורן, אז שלחתי אותה אליו". 

# # #
 

ירדתי למטה והצתי סיגריה של עצבות. העין על הפנים, וכיפוש תכף תגיע עם הטון הדידקטי הנוזפני הזה. אני יודע לשחק שח לא רע, ניסיתי להתרכז ולחשוב על מהלך, בעודי מביט לרצפה. פתאום ראיתי את נעליה ושולי שמלתה, לפני שרכנה לחבק אותי.
 

"יופי, מאמי, תיהנה מהסיגריה, זו אחת מהאחרונות שלך. אתה לא יכול לספר לי סיפורים יותר. הרופא אמר לי שזה כרטיס צהוב: עישון, סוכר לא מאוזן והפסיכיות שלך. התחייבתי שאני אפקח".
 

היא דיברה, ולא יכולתי להתרכז. "טלפן לשחף עכשיו, ותקבע איתו פגישה ליום שישי". עזבי, מאמי, קבעתי אתו לשלישי, הבחור עסוק, הוא לא עובד אצלי.

"טוב, בסדר. אין בעיה, אני אתקשר", הגיבה. 
 

ניסיתי מתקפת בליץ. תגידי, החלטת לשגע אותי? אני מאושפז, ראבק, מה נסגר איתך? אני אשתחרר ונטפל בזה. די לשגע אותי, יש לי עוד סדרת בדיקות הלילה ומחר, די, כפרה, תני אוויר. אבל היא ידעה שהיא ניצחה, אז היא נהנתה מזה. 
 

"מחר אני מתקשרת לבנק ומגבילה לך את כרטיס האשראי. לא יהיה לך כסף לסיגריות. וכבר ביררתי, אסור יותר למכור בודדות. אתה תפסיק לעשן אצלי, שיהיה לך ברור. אין יותר טוויסטים ומילקי בבית, פשוט אין, תתחיל להפנים. אני אאפה לך עוגות בלי גלוטן וסוכר. זה מה יש. ואל תשכח שלי ולדאפ יש גם אפוטרופסות רפואית עליך. אתה לא יכול למנוע ממני מידע, יש לי צו ביד כבר ארבע שנים, חמוד שלי. חשבת שאתה יותר חכם ממני? אז איך אתה אומר, מאמי: הנה החדשות ועיקרן תחילה, בסדר לא קוראת 'הארץ' כל החיים, אוהבת את 'המרוץ למיליון', אבל יודעת להשיג מה שאני רוצה. טלפן לשחף, עכשיו". 

הלו, מה קורה איתך, גבר? שמע, כיפוש כאן לידי, עברתי איזו טראומה קטנה. לא משהו רציני, מקרה עין. איך אתה בראשון? 

"מה פתאום ראשון", התערבה כיפוש. "מחר, אני מדברת על מחר".

די באמשלך, הרגת אותי כבר, גם ראשון זה טוב. 

# # #
 

אז שחררו אותי על הצטיינות יתרה בבדיקות. כיפוש חתכה לי את האשראי, אבל ארגנתי משהו עד לפגישה עם שחף. סיכמתי עם המכולתניק שלנו מיקו שאני אקח סיגריות בהקפה. מיקו, זה ביני ובינאכ. תרשום את זה בצד. אני עוד שנייה נגמל, אז כמה יהיה? עשר חפיסות? כולה 300 שקל. אני אגיד לה שאני הולך לחתונה, היא תשחרר לי 600־700 שקל, אני סוגר אצלך חשבון. אבל אתה לא אומר לה כלום? תגיד, מה אתה צוחק לי בפנים? אני מדבר איתך, אתה לא מקשיב לי. 
 

"אני מחבב אותך באמת, אתה בסדר אתה. אבל שרית הייתה כאן כבר בבוקר מוקדם עם הילד. היא אמרה שאתה בטח תגיע אלי עם השטויות של בהקפה וכאלה. אני מחבב אותך באמת, אבל היא קליינטית פה כל יום, אני הבטחתי לה שאין בהקפה יותר. הבנת? דבר עם אשתך, אל תבוא אלי". 

הלו, כיפוש, התחלת לעשות שטויות ולשחק באש? 
 

"חיים שלי אתה. היית אצל מיקו, הא? תזכור, אני אשתך, קשה להכיל אותך, אז אני צריכה להיות תמיד מטר לפניך. תסתגל".  החיים בזבל, אני מתרגל גמילה. בינתיים אני על "יינם", סיגריות של אחרים. הרי חילקתי 200 אלף סיגריות בחיים, לא מגיעה תשואה על ההשקעה?