ולדימיר פוטין לא הסתיר את החיוך הקטן והקר, כאשר הפטיר לעבר זאב אלקין “חבל, זה דווקא נשמע מעניין", אחרי שהאחרון התנצל שלא תרגם את דבריו של בנימין נתניהו בעניין ארנו מימרן ורמי סדן, מכיוון שמדובר בעניין פנימי. מאוד מעניין, בטח חשב לעצמו פוטין. מעניין איך סכום פעוט של 40 אלף דולר או 170 אלף יורו, תלוי מי סופר ואיך, שהועבר לנתניהו כשהיה אזרח פרטי, מסעיר את ישראל ומעורר את עניין התקשורת. פוטין בוודאי חייך לעצמו כשחשב על חולשתו של מנהיג במדינה דמוקרטית, ואולי חישב לעצמו כמה כסף עבר בצינורות הרוסיים לבכירים שונים, כולל הוא עצמו.
נתניהו כאילו הובך, אבל למעשה הוא התכונן לתשובה המפורטת שנתן כמעשה כבאות אחרון, כיבוי צופים מהקרמלין במוסקבה לפרשת מימרן שכבשה כאן לכמה ימים את הכותרות (וכנראה תרד לעת עתה מסדר היום). נתניהו ניצל את המועד ואת ההתעניינות כדי לתת גרסה חדה, מזלזלת ותקיפה, ולכנות את הפרשה “עכברון קטן". פוטין חייך, אבל לישראלים אין מה להתבייש או לחוש אי נוחות, זה בדיוק החוזק של הדמוקרטיה. גם במחיר של הטרדה והצקה לראש הממשלה.
העובדה שנשיא המדינה לשעבר משה קצב יושב בכלא בגין אונס, וראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מרצה עונש מאסר על שוחד והפרת אמונים, אינה מעידה שישראל היא מדינה מושחתת של אנסים ושל גנבים; אלא מדינה שומרת חוק שאין בה חסינות לבעלי תפקידים בכירים, גם אם הם ראש הממשלה. זה מציק, מפריע ומביך, אבל זו עדות לחוסן החברה הישראלית, הרבה יותר מאשר תחושת האזרח הרוסי שראשי השלטון אצלו יכולים לעשות הכל בלי שיקרה להם דבר. חוסן מול חסינות.
###
אחד העניינים שאיתם מתמודד נתניהו הוא הפער בין האשמות ודיווחי ביבים על נהנתנות עבר ובזבוז כספי מיליארדרים לבין הכבוד שניתן לראש מדינה. השבוע הוא נאלץ להתמודד עם איום ש"ס לחרם בפועל בקואליציה, עד שידיח את סדן מתפקיד יו"ר דירקטוריון ערוץ 10.
אחרי הפגישה עם פוטין זכה נתניהו למחווה נדירה: סיור באולמות השונים של הקרמלין. תקרות הזהב, פריטי האמנות הרוסית הכבדה, השטיחים המעוטרים, שכיות החן והיצירות השונות. הכל בגדול, בגבוה וביקר; ומשם היישר לשאלות על מימרן וסדן. לא פשוט להיות נבחר ציבור בישראל.
נתניהו משוכנע שרק אותו מייחדים לרעה, שמדובר ברדיפה וקמפיין ומסע צלב, אבל אולי כדאי שירים טלפון לאהוד ברק ושמעון פרס או יבקר את אולמרט בכלא, וישמע שאצל כולם זה היה בדיוק אותו הדבר. אצל חלק עם פחות קצף על השפתיים ואצל חלקם יותר.
נתניהו לא קונה את זה. הוא מרגיש רדוף. הוא מרגיש שכולם נגדו. הוא מרגיש שהוא כל הזמן נלחם. הולך נגד הרוח. הוא באמת מאמין לתזת ההתשה המשפטית, לכן גם כרך פנימה לתשובתו את פרשיות הגברת, שכידוע אינן גחמה תקשורתית אלא פסיקות מנומקות בבית הדין לעבודה שהתקבלו לאחר תלונות עובדים לשעבר במעון ראש הממשלה. לא ימצאו בסוף כלום, טוען ראש הממשלה, כי אין כלום. אבל משהו בכל זה נשאר: המשקעים, האווירה העכורה, החמיצות והמלחמות הבלתי נגמרות עם כל העולם ואשתו.
מבחינה פוליטית הוכיח נתניהו פעם אחר פעם שזה לא משפיע עליו. אולי אפילו להפך: תומכיו מאמינים לתיאורי התקשורת שזוממת להפיל את מנהיג הימין; הם בוחרים בו שוב ושוב דווקא כדי להראות לעיתונאים; ובקלפי, למרות כל הפרשיות והתיאורים המביכים, נתניהו מוביל מול כל מתחרה.
מצד שני, לעכברון שהוליד ההר יש נטייה לחפור ולכרסם. הוא מוצא פרצה וגורם נזק. וזה בדיוק מה שקורה לנתניהו. פרשה ועוד פרשה, מאבק ועוד מינוי כושל ויסודות מנהיגותו מתכרסמים. הוא סופג מכה קלה בכנף ועוד אחת, ועוד שריטה ועוד כיפוף בפח, והחשש הוא מהאפקט המצטבר. לא בקלפי, אלא בזירה הציבורית. זו הסיבה לכך שהוא התקומם כל כך ודיבר על מסע נגדו.
###
נתניהו יודע שכשהוא נתפס כחלש, הראשונים לזהות זאת הם חבריו הפוליטיקאים, והבאים בתור הם חבריו המנהיגים. נתניהו שואל את עצמו אם אריה דרעי, בן הברית הכי חשוב שלו ואחד מיסודות הממשלה שלו, היה יוצא במהלך פוליטי לעומתי כזה נגד מינויו של סדן לולא היה מרגיש שכוחו של נתניהו נחלש ושהוא לא יוכל לעמוד בפרץ?
זאת ועוד: נתניהו מבין שכל משבר הקבינט של נפתלי בנט לא היה נולד אם הוא היה מקרין עוצמה פוליטית. זו הסיבה לכך שהוא התעקש לשווא: כדי להראות שאינו נכנע לסחטנות. אבל הרי הכל החל כשראש הממשלה בעצמו נכנע ללא תנאי לדרישתו של אביגדור ליברמן ומינה אותו לתפקיד שר הביטחון.
כל עכברון כזה מייצר עוד אתגרים ופוליטיקאים המשחרים לטרף, גם כשאין מערכת בחירות. אחריהם באים המדינאים, אלה שהרימו ידיים ואלה שמושכים כתף ואומרים שהעם בישראל בחר ובלאו הכי מנתניהו לא ייצא כלום. פתאום הם חשים במשב רוח של שינוי. הרוח נושאת עמה את ריחו של הטרף, היחלשות כוחותיו של ראש הממשלה.
נשיא צרפת, פרנסואה הולנד, בעצמו אריה פצוע, מנסה להתגבר על חולשה פוליטית ויוזם פתאום מהלך מדיני ישראלי־פלסטיני. נתניהו, שכוחו נחלש גם בגלל העימות עם ברק אובמה על איראן, לא מצליח לבלום. היוזמה הבאה היא רק עניין של זמן. כך קשה לנהל משא ומתן, כך קשה לנתב מהלכים. הבעיה העיקרית היא שהמצב הנוכחי מוביל מנהיגים לדרכי פעולה קיצוניות: או יוזמה למהלך פורץ דרך או התבצרות, כניסה עמוקה יותר לבונקר, אפס תזוזה והמתנה לשיפור המצב.
נתניהו נוטה לאפשרות השנייה. המצב הבינלאומי מחייב אותו לנקוט את האפשרות הראשונה. יוזמה כמהלך בלימה. ואולם העכברון מכרסם גם בסיכוי הקטן מאוד שהוא היה עשוי להיגרר למהלך רציני. מצד שני, אין לדעת. הרי על פי קרילוב, לעתים עכברון אחד קטן עשוי לשחרר את האריה הגדול ביותר מהשבי.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2
[email protected]