דרך כל בשר: דוח חדש מספק הצצה מרתקת לנפש האמריקאית

בסוף חודש מאי פרסמה הרשות לשמורות הטבע במיין דוח בן 1,500 עמודים המסכם את כל שהצליחו פקחיה לגלות על אודות נסיבות היעלמה ומותה של ג'רלדין לארגיי, אחות בגמלאות בת 66 מטנסי, שהקשר עמה נותק ב–23 ביולי 2013, סמוך לסופו של מסלול ההליכה המפורסם ביותר באמריקה המכונה “נתיב האפלאצ'ים" (The Appalachian Trail) המסתיים בהר קטדין באזור שמורת אקדיה.

ממצאיו של הדוח לא היו מרעישים. לארגיי לא הייתה קורבן למעשה פשע, לא נטרפה על ידי דוב גריזלי ולא נפלה ממצוק גבוה אל מותה. ולמרות זאת הופיעו עיקרי הדוח בעמוד הראשי של ה“ניו יורק טיימס" ועיתונים אחרים, ונכתב עליה במונחים של חיבה ואמפתיה תוך הדגשת אישיותה הידידותית ומזגה הטוב.

צילום של האחות המיניאטורית, אישה קטנת ממדים במיוחד, ליווה את הכתבות הרבות. אישה בשם דוטי ראסט שפגשה בה באתר מנוחה לצד הנתיב בבוקרו של 23 ביולי, כה התרשמה מהאחות הצחקנית והאופטימית, שביקשה רשות לצלם אותה עם תרמיל המסע הכבד על גבה כשהיא מחייכת למצלמה, כדי להעלות את הצילום אל דף הפייסבוק שלה.  

כחצי מיליון אמריקאים מוכרזים כנעדרים מדי שנה. מרבית הדיווחים לרשויות מבוטלים כאזעקות שווא אחרי זמן קצר בלבד. או שהנעדר נמצא או שלא הלך לאיבוד כלל ומישהו מבני משפחתו איבד את עשתונותיו והתקשר למשטרה.

כ–80 אלף תיקים בדבר היעלמות אמריקאים נותרים פתוחים בכל שנה, ופעילים לתקופות זמן שונות. כשני תריסר מטיילים מאבדים את דרכם ב"נתיב האפלאצ'ים" בכל שנה, רובם נמצאים תוך 48 שעות. האחריות לנתיב נמצאת בידי פקחי שמורות הטבע, ואלה סופרים “תיקים קרים" (פעילים) על אצבעות יד אחת. “אנחנו תמיד מוצאים את האבודים", אומר לוטננט קווין אדם, מתאם החיפושים במיין, “תמיד".

כשליש משטחן של 48 מדינות באמריקה מיוער בצפיפות, כ–2,800 מיליון דונם. במיין לבדה כ–40 מיליון דונם של יערות עד עבותים. זהו שטח שגודלו כבלגיה, ואנשים מעטים בלבד מתגוררים בו. 2% בלבד מסך כל שטחה של אמריקה מוגדר כעירוני. בכל שנה בין מרץ לאפריל יוצאים כ–2,000 הולכי רגל מהר ספרינגר בג'ורג'יה בכוונה לגמוא את 2,184 המייל להר קטדין במיין, על הנתיב החוצה 14 מדינות שונות. מדובר בתופעה, ספורט, תחביב ותרבות פנאי בהיקף רחב ביותר. כדי להתרשם ממידת הפופולריות שלה לא צריך יותר מאשר לעמוד בקיץ בפקק המוביל לשמורת אקדיה מבר הרבור, עיירת התיירות הציורית במיין ולהר קטדין, שהוא הנקודה הצפונית ביותר ב"נתיב האפלאצ'ים".

על פי אומדנים שונים מוציאים אמריקאים 120 מיליארד דולר בשנה על ציוד מחנאות מתקדם, עזרי קמפינג, טיילות, דיג ועוד. תרמיל מקצועי למי שמתכננים לבלות חודשים ארוכים בנתיב, עולה כ–500 דולר. כשליש מההוצאה הכספית הוא לרכישת תרופות ועזרים פרמקולוגיים שונים כתיקי עזרה ראשונה ועוד. כמו בתחומי חיים אחרים, נכנסו למשוואה מכשירים אלקטרוניים ומחשבים - וכמובן טלפונים ניידים לאזורים שבחלקים ניכרים מהם אין קליטה ואנטנות סלולריות - והשפעת ה–GPS ומַשדרי סימני מיקום שינתה לחלוטין את אופיה של הטיילות.

עבור מי שטרם ביקר בכל פינות הדונמים הרבים שקנה עם ביתו (אין משהו שסוחרי נדל"ן במיין אוהבים יותר מאשר להעמיס עליך עשרות דונמים אדמה, כדי שאלה יהיו באחריותך ולא נטל על הרשויות) ונזקק להתאוששות בעזרת בקבוק חמצן במקרה של גיחה הרפתקנית כזאת, סיפור חייה ומותה של ג'רלדין לארגיי לא היה מהנושאים הקרובים ללבי. אני נרעש יותר כאשר פרינס מת ממנת יתר של סם, שטיפה אחת ממנו יכולה להרוג עדר בופאלו במונטנה. אבל ממש במקרה קראתי השנה את "A Walk In The Woods", ספרו המשעשע למדי של ביל ברייסון, אמריקאי שהתגורר שנים רבות בבריטניה ועשה קריירה מצליחה מלהאיר בהומור שטחי מחיה בנאליים, המתאר את מפגשו הכושל עם “נתיב האפלאצ'ים".

הספר הופק לסרט בהשתתפות רוברט רדפורד וניק נולטי שהוא, בין השאר, הוכחה לזיקנה שקפצה על שניים מנציגי המאצ'ו המובהקים של הקולנוע האמריקאי וכעת הולכים להשתין עם ספר. בעיקר מדובר בסרט מצחיק מהפריים הראשון לאחרון, כולל נפילת השניים מהנתיב למצוק שבו הם אבודים וחסרי אונים כמו הקופסאות השחורות של אייר איג'יפט. אלמלא אלה, ספק אם הייתה נרשמת ג'רלדין לארגיי בתודעה שלי, אבל היא נרשמה. הרי זה אך טבעי שאנו נמשכים לאתגרים ספורטיביים שאיננו יכולים לעמוד בהם בעצמנו. אני מגזים קצת, אבל “נתיב האפלאצ'ים" נמצא מעבר לכביש החולף מול ביתנו וטרם סרתי להציץ בו. אגב, הסרט באמת מצחיק שלא כמו סופה של לארגיי.

תיאורו של ברייסון על הציוד שנאלץ לרכוש טרם צאתו לטרק שאותו לא השלים, גורם לשוכן חדרי קריאה כמוני לוורטיגו: אוהל לשלוש עונות, מזרן מתנפח, סירים ומחבתות קלים במיוחד, סכו"ם מתקפל, צלחות וספל מפלסטיק, מטהר מים שהוא בעצם מתקן התפלה בזעיר אנפין, שקיות אחסון צבעוניות, ערכה לסתימת קרעים, שק שינה, חבלי בנג'י, בקבוקי מים, פונצ'ו אטום לגשם, גפרורים עמידי רטיבות, שילוב מתוחכם של מצפן/מדחום/מחזיק מפתחות, כיריים לגז, מכל גז רזרבי, פנס שחובשים על הראש, סכין גדולה, גטקעס חמים, משרוקית ויעה פלסטי לקבירת צואה.

 
....

 ג'רלדין לארגיי פחדה להיות לבד וסבלה מהתקפי חרדה. היה לה חוש התמצאות גרוע, וכאשר צעדה לבדה ב"נתיב האפלאצ'ים", נכנסה בטעות לשטח סבוך ומיוער המשמש לאימוני צבא סודיים. היא הייתה לבדה כמעט חודש במעבה היער במיין, ממתינה לעזרה שלא הגיעה. לארגיי תיעדה את מסעה בקיץ 2013 ביומן עם עטיפה שחורה, שבו כתבה גם אחרי שהלכה לאיבוד, גם בעת שהמזון שברשותה הלך ואזל כמו תקוותה שימצאו אותה בחיים. הדבר האחרון שכתבה הינו עדות להשלמה רבת חסד עם גורלה: “כאשר תמצאו את גופתי, אנא התקשרו לבעלי ג'ורג' ובתי קרי", כתבה, “זה יהיה מעשה של טוב לב עבורם לדעת שאני מתה ואיפה מצאתם אותי - לא משנה כמה שנים מהיום".

חלפו שנתיים מהיום שבו עובד בחברה לכריתת עצים נתקל באוהל שלה ובמה שנותר ממנו, ופתר את התעלומה שהטרידה את משפחתה והיוותה אתגר שלא נפתר למחפשים אחריה. על פי כל הסימנים, שרדה לארגיי חודש שלם לבדה - יותר מאשר מומחים ושוכני יערות ותיקים האמינו שאפשר - לפני שמתה מחשיפה למזג האוויר ומרעב.

“אבודה מאתמול", שיגרה טקסט מהטלפון הנייד שלה, “במרחק 3–4 מייל מהנתיב. אנא התקשרו למשטרה כדי לדעת מה לעשות". טקסט זה ואחרים, אף על פי שנשלחו פעמים רבות, לא נקלטו. באזור ללא אנטנות סלולריות וללא קליטה, גם כאשר טיפסה על פסגת הר גבוה, בגדו בה הקדמה והתקשורת האלקטרונית שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו ולמשהו שאנו סומכים עליו ללא מצרים.

את המחנה האחרון שלה הקימה במרחק של שני מייל בלבד מהנתיב. שם אזל כוחה והיא התארגנה להמתנה ארוכה באוהל השחור שלה, עם חפציה המעטים העטופים היטב בשקיות ניילון אטומות. על עטיפת היומן כתבה לבעלה: “ג'ורג', אנא קרא XOXO".

הכינוי שנתנה לעצמה ב"נתיב האפלאצ'ים" (כך עושים כולם) היה Inchworm, התייחסות הומוריסטית לקצב ההתקדמות האטי שלה. קצב שלקח אותה מרחק 1,000 מייל מ–Harper's Ferry במערב וירג'יניה, משם יצאו היא וחברתה ג'יין לי ב–23 באפריל, 2013. ג'ורג', בעלה זה 42 שנים, נהג במקביל לנתיב ופגש אותן עם אספקה במקומות שעליהם סיכמו מראש. לעתים לקח אותן למוטלים סמוכים, למקלחת חמה ושינה במיטה נוחה. ב–30 ביוני, בניו המפשייר, נאלצה ג'יין לי לקצר את מסעה בגלל מקרה חירום משפחתי. לארגיי התעקשה להמשיך בגפה.

לי אמרה למחפשים כי “לג'רלדין היה חוש התמצאות גרוע". כך נכתב בדוח של רשות שמורות הטבע: “גברת לי אמרה כי ג'רלדין נהגה לפנות במקום הלא נכון מעת לעת, וכי היא נעשתה מתוסכלת ולוחמנית כאשר עשתה טעות". היא תכננה את צעדיה בקפדנות, הייתה מלאה חיים והתחברה בקלות, אבל חששה מחושך ומלהיות לבד. לי אמרה לחוקרים כי “ג'ורג' לא היה מודע להיקף של חוסר יכולתה של ג'רלדין להתמודד עם קשיי ואתגרי הנתיב". הרופא שלה אמר לחוקרים כי ברגע שבו נגמרה לה התרופה נגד חרדה שאותה נטלה בקביעות, קרוב לוודאי שסבלה מהתקפי חרדה.

את הלילה של 21–22 ביולי עשתה לארגיי במחסה לצד הנתיב במערב מיין, כ–200 מייל מסופו. שם צילמה אותה דוטי ראסט, הצילום האחרון שלה. זה היה ב–6:30 בבוקר, הפעם האחרונה שמישהו ראה אותה בחיים. ב–11 בבוקר היא איבדה את דרכה.

“קצת בצרה" שלחה לארגיי טקסט לבעלה, “ירדתי מהנתיב כדי ללכת לשירותים. כעת אבודה". היא ביקשה ממנו להתקשר למועדון ההרים האפלאצ'ים “לראות אם פקח באזור יכול לעזור לה, היכנשהו מצפון למסלול המיוער. XOXO".

ההודעה לא הגיעה. לארגיי סטתה מהנתיב באחד האזורים היותר פראיים שלו. עם שיחים סבוכים ועצים צפופים היוצרים חופה כמעט בלתי עבירה. ב–23 ביולי הציבה את האוהל על מצע של ענפים ומחטי אורן מתחת לצמרות עצים שהסתירו אותה מהחיפוש האווירי שיצא בעקבותיה. היא קשרה שמיכה בצבע כסף בין שני עצים, כנראה כדי למשוך תשומת לב. בגזעי העצים מסביב ניכרו סימני שריפה. “מתקבל הרושם שג'רי ניסתה להדליק עצים", כותב סגן קווין אדם בדוח. היא הייתה אמורה לפגוש את בעלה ב–23 ביולי בדרך 27 בעיירה Wyman. למחרת הוא דיווח על היעלמה.

 
.....

 צוות החיפוש שהוקם בניסיון למצוא אותה נחשב הגדול ביותר בתולדות מיין, והוא כלל כמאה מתנדבים, פקחים ושוטרים, ברגל, רכובים על סוסים, במסוקים ומטוסים קלים. היו להם כלבי חיפוש. כל הזמן הזה היא הייתה במרחק של מייל אחד מהנתיב.

ידעונים התקשרו למשטרה לדווח על חזיונות שבה ראו אותה, כולל אחד שהתעקש ששברה את קרסולה. ב–4 באוגוסט צומצמו היקף החיפוש וכוח האדם בצורה משמעותית. לארגיי המשיכה וכתבה ביומנה מדי יום עד 10 באוגוסט. היא ציירה תאריכון וספרה בו את הימים. הפעם האחרונה שכתבה הייתה ב–18 באוגוסט, אף שאין דרך לדעת אם התאריך מדויק או לא. מה שנותר ממנה נמצא ב–14 באוקטובר 2015, בתוך שק שינה באוהל. היא שמרה את סביבתה ואת האוהל נקיים עד הסוף. סביבה נמצאו מטפחת, מחרוזת תפילה, נרות יום הולדת, מצתים, חוט דנטלי, סט כלי תפירה ושני בקבוקי מים, אחד מהם מלא למחצה.

לארגיי מתה בתוך שק השינה שלה באוהל שהיה רכוס. היא מתה מרעב ומצמא. וכנראה גם מייאוש ואובדן אמונה. המחשבה שאמונתה וכוחה אבדו במרחק של מייל אחד בלבד מהנתיב שעליו הולכים מטיילים כל הזמן ושעליו נערכו חיפושים נרחבים במשך שבוע, מתסכלת במיוחד עבור בני משפחתה ועבור המחפשים. חלק מהכלבים התנהגו כמי שעלו על ריח, אך לא הצליחו להוביל את בעליהם אל לארגיי.

מי שלא חוו את כוחות הטבע ותנאי השטח בחלקים גדולים ולא מיושבים של צפון אמריקה, יתקשו להבין כיצד ניתן למות מרעב במרחק של מייל אחד בלבד מנתיב הטיולים הפופולרי ביותר באמריקה, או להיטרף בידי דוב גריזלי בעת קמפינג.

מאחורי חלק מהמקרים הדומים לזה עומדת התעקשותם של מי שאינם בקיאים בהישרדות, זרים לתנאי השטח ואינם כשירים פיזית ונפשית לעמוד באתגרים הגדולים. קל וחומר אישה מבוגרת יחסית, חובבת טיולים בטבע אבל בעלת חוש התמצאות מפוקפק, נוטה לחרדה ונסמכת מדי - כאחרים בימינו - על מכשירים אלקטרוניים כטלפון ו–GPS שאינם מתפקדים בתנאי שטח קשים, במקום על מפות ומצפן.

מומחים לנושא רואים בנסיבות מותה של ג'רלדין לארגיי סוג של סופה מושלמת. התשובה היבשתית לסערה הימית הגדולה שבה טבעה ספינת הדיג “אנדראה גייל", גם היא מול חופי מיין, היכן שלינדה גרינלאו, הקפטן של הספינה התאומה “ליזי בורדן", עושה קריירה יפה מכתיבת זיכרונות, ספרי מתח, ספרי בישול והפכה אתר עלייה לרגל לחובבי אייקונים.

המקדם הגדול של תיאוריית הסופה המושלמת הוא וורן דויל, המכונה “יודה של נתיב האפלאצ'ים", המנהל בטנסי מכון לנתיב ושבני הזוג לארגיי הגיעו אליו ב–2011 כאשר שקלו לצעוד את 3,500 הק"מ של הנתיב כולו. דויל מצביע על הסיבות העיקריות לדעתו למותה של לארגיי: היסמכות יתר על טכנולוגיה, מחסור בתרופה ותעייה בין נתיב ישן וזנוח לחדש.

“מצד אחד, הנה אישה כשירה פיזית שצעדה 16 מייל ביום עם תרמיל מלא וכבד", אומר דויל, “זה יכול היה לקרות לה משום שמוחה לא עבד כמו שצריך בהיעדר התרופות הרלוונטיות, אחרת זה לא היה קורה לה".

כמקובל היכן שהתעלומה גדולה ופרטיה דלים, התגנבו תיאוריות קונספירציה לנרטיב. המדיה החברתית היא צלוחית פטרי רוחשת פעילות מיקרובית חסרת אחריות כשיש הזדמנות להפיץ שמועות מטורללות. כך נכתב שלארגיי נחטפה בידי היצור המכונה ביגפוט, שצפון מיין ודרום קנדה נחשבים לשטח המחיה הטבעי שלו.

יש כחצי מיליון דובים שחורים (Ursus Americanus) בצפון אמריקה וחלק מהם משוטטים ב"נתיב האפלאצ'ים". לעומתם יש כ–1,000 דובי גריזלי באמריקה. כך דווח שלארגיי נטרפה בידי דוב, אף על פי שהדובים במיין הם דובים שחורים הנחשבים ללא תוקפניים, בניגוד לדובי גריזלי שטורפים אנשים בנסיבות הנכונות. בין השנים 1900 ל–1980 נרשמו 23 מקרים שבהם נהרגו אנשים בידי דובים שחורים. בניו אינגלנד לא נהרג אף אחד על ידי דוב מאז שנת 1784. במיין יש כ–20 אלף דובים שחורים, שזה בערך 50 אזרחים לכל דוב, ועדיין אין עדות לארוחות שחיתות של אנשים בידי דובים.

אף אחד בממסד הביטחוני לא שמח שהיעלמה של לארגיי גרר איתו דיון באינטרנט בדבר המתקן הצבאי הסודי של ה–CIA והצבא המכונה SERE, שהוא מחנה אימונים לנייבי סילס ודומיהם בתנאי שטח קשים ונחשב גם בית ספר לעינויים (אולי בגלל צעקות המעונים אי אפשר היה לשמוע את קריאותיה לעזרה של לארגיי).

בבלוג של פול דוארון, מי שהיה עורכו של המגזין המייני "DownEast" ופתח לפני מספר שנים בקריירה מצליחה של סופר מותחנים שגיבורם הוא פקח שמורות (ז'אנר חדש ומצליח בספרות המתח האמריקאית), מחא דוארון כפיים ל–The Bollard, האתר שבו נחשף דבר קיומו של המתקן הצבאי. אף שדוארון אינו שותף לחשד שלארגיי נהרגה בטעות או חוסלה כדי לשמור על הסוד הגדול. קונספירציה וקאבר–אפ אינם התשובות לטעות הטרגית.  

אחרי שהוסר ספק שהשלד שנמצא היה של לארגיי, נלקחו בני משפחתה על ידי פקחי השמורה לאתר שבו מתה, שם הציבו צלב עץ לבן המציין את מקום מותה. הסיפור האנושי הקטן הזה שהדהד בלבבות אנשים רבים, הוא משום חיזוק למיתוס הגדול ממילא של “נתיב האפלאצ'ים".

נהג המונית שעזר לביל ברייסון להימלט מ"הנתיב" אחרי שתש כוחו, ניסה להשקיט את מצפונו בסיפור על כישלונות דומים.

“היה לי נוסע שהשלים את הנתיב אף על פי שאסור היה לו לעשות את זה. הוא הלך ממיין עד ג'ורג'יה לבדו. זה לקח לו שמונה חודשים, הרבה יותר ממה שזה לוקח לאחרים. בשבועות האחרונים אני משוכנע שהוא לא ראה נפש חיה. כאשר ירד מהנתיב הוא היה מקפא ג'לי רוטט. אשתו חיכתה לו איתי, היא באה לקחת אותו. הוא נפל לזרועותיה והחל להתייפח. לא הצליח לדבר כלל. הוא התנהג כך כל הדרך לשדה התעופה. מעולם לא ראיתי מישהו כה שמח לגמור משהו".