בימי החמסין האחרונים אני תקוע בבית, מתייסר מכאבי תופת. משעות הבוקר אני בולע כדורים מכל המינים והסוגים, החל מכדורים נגד לחץ דם גבוה (פעמיים ביום), משככי כאבים (שלוש פעמים ביום), כדורים אנטי־דלקתיים שלפניהם לוקחים כדורים לריפוד הקיבה (כדי שחס וחלילה היא לא תיפגע מהכדורים האנטי־דלקתיים - אטופן 400, פעמיים ביום). בערב, כשאני מותש, אני לוקח טיפות נגד “הרוצח השקט" של העיניים, גלאוקומה, שאותה ירשתי מאבי שהתעוור בגלל הרוצח האכזר. בגלל התשישות והרגליים שהפכו לא יציבות אני מפספס שלוש–ארבע טיפות עד שאני מצליח לכוון אותן לעין.



בנוסף לכל הצרות, המזגן שלי החליט לקחת חופשת מחלה והפסיק לקרר בדיוק בבוקר שבו התבשרנו שתל אביב חוטפת מכת חום של 40 מעלות. בסוף השבוע, כשעוד יכולתי לרדת וללכת הלוך וחזור ברחוב שבו אני גר, וכששתי ידי בסטנד ביי למקרה שאקרוס, צעד מולי בעזרת שני מקלות הליכה מהודרים יהודה פוליקר. יהודה קלט שאני לא מי יודע מה בקו הבריאות ושאל מה קרה. סיפרתי לו על כאבי הגב הנוראיים וההקרנות לרגליים, והוספתי בקטנה שגם התמוטטתי במסדרון של המיון באיכילוב ושמעתי אנשים צועקים “זהבי מת". פוליקר עודד אותי וסיפר שגם הוא נפל ולכן הוא משתמש בזוג המקלות האלו, שמייצבים את ההליכה ומקנים ביטחון, ושגם אני צריך להשתמש במקלות כאלו. לפני שנפרדנו הבטיח שיביא לי זוג מקלות הליכה כמו שלו.



חולפות כמה שעות והטלפון מצלצל. פוליקר ומנהלו האישי מיקי מודיעים לי שהם במונית בדרך אלי ושארד לרחוב עוד חמש דקות. יורד. פוליקר ומיקי יורדים עם המקלות, יהודה מאמן אותי בהליכה נכונה איתם ואני שואל למחיר. הוא מבטל את השאלה, אני לוחץ, “תגיד כמה זה עלה, אתרום את הכסף לספריית העיוורים". “זה מתנה", הוא מפטיר לעברי “אתה חסר לי ברדיו, תתחזק ותחזור לשדר". אני נרגש. אחלה, פוליקר.



צועד עם המקלות ברחוב ויצמן. כל בן אדם שני עוצר ושואל מה קרה, כל אדם שלישי מודיע לי שגם הוא סובל מהגב ויש לו כירופרקט קוסם, פיזיותרפיסט מושלם, רופא מהאגדות. יש כאלו שממליצים על מקובל שמומחה לבעיות גב ורגליים, אחרים מכירים את המשחה הסינית החדשה שמרפאת את הבן־אדם תוך יום. שיגעו אותי. חזרתי הביתה עם המקלות והתחלתי ללכת כמו עציר בתא מעצר בסלון הקטן של הדירה.



אחת השכנות ברחוב הקטן שבו אני גר היא אשתו של חקלאי סימפתי המגדל אננס בכפר נטר. “רם אננס" אני קורא לו. כשצעדתי ברחוב ויצמן עם “מקלות פוליקר" פגשתי את השכנה ב"בית הלחם". היא ובתה שמעו אותי מקטר על המחיר המופרז שדרש בעל חנות הירקות והפירות המכונה “היהלומן", בשל המחירים הגבוהים שהוא גובה. “80 שקל על אננס קטן?", אני מקטר. מאוחר יותר מצלצל "רם אננס". הוא שמע על מצבי העגום ועל כך שסירבתי לשלם מחיר מופקע על אננס. הוא מודיע לי חגיגית שכשיכבו את השריפה בסמוך למטע האננס, הוא יחזור לשכונה ויביא לי את הפרי האהוב. חולפות כמה שעות, “רם אננס" מצלצל ואומר לי “רד למטה". אני יורד עם המקל ולהפתעתי הוא מוריד מהמכונית ארגז מלא אננסים מפוארים. אני נרגש. אחלה, “רם אננס".



אנשים שקראו את המדור בשבוע שעבר מצלצלים ומציעים עזרה. שניים מהם ניצולי שואה בני כ־90 ששואלים במה הם יכולים לעזור. אני מסרב להם בנימוס אבל מתרגש מאוד.



בינתיים המצב מחמיר. יש לי כאבי תופת ברגליים בכל פעם שאני מנסה לעשות צעדים ראשונים אחרי קימה מהכורסה או מהמיטה. אני רושם שתי נפילות כתוצאה מקריסת הרגליים ולמזלי מצליח לרכך את הנפילה בדקה התשעים בעזרת המיטה והכורסה שהייתי בסמוך להם.


בכל 19 שנותי ברדיו לא קיללתי כל כך הרבה כמו בשבועיים האחרונים, שבמהלכם קיללתי את חוט השדרה שלי ואת העובדה שלא הקפדתי לעשות ספורט מדי יום והתנוונתי בישיבה של שעות ארוכות שבהן קראתי עיתונים, צפיתי בטלוויזיה ורכנתי מול המחשב.



בימים האחרונים נדבק בי שיר של מאיר אריאל, אללה ירחמו, ואני לא מסוגל להפסיק לשיר אותו - יותר נכון, רק את הפזמון החוזר:



“שיר כאב, עובר ושב


איזה מזל אני שר עכשיו


שיר כאב כל פעם חוזר


אז אני שר עכשיו אולי זה עוזר"



אז זהו שזה לא עוזר. אני נוטף זיעה. שמוליק מזגנים אמר לי שיוכל להגיע בשבע בבוקר. אני בטוח שהוא יתקן את המזגן, ואני מקלל את מי שהמציא את גוף האדם, ושואל למה מתקן מזגנים לא יכול גם לתקן את הגב. צועד עם “מקל פוליקר" למקרר, שולף את הפרי היפהפה והריחני שהביא “רם אננס". שוב מיהרתי, שוב לא נזהרתי, שוב קרסתי כוס אומ־אומ־אומו העולם.



“שיר כאב עובר ושב


איזה מזל אני לא שר עכשיו"