בסרט "משפחת צנעני" עומדת השחקנית לבנה פינקלשטיין מול נרות שבת, מדליקה אותם ולוחשת "ברוך מקדש השבת, ברוך מקדש השבת". אחר כך היא מניחה את ידיה על עיניה ואומרת תפילה חרישית. עשרות פעמים צפיתי בסרט הזה עם משפחתי. עשרות פעמים נכנסה הקלטת אל הווידיאו הישן שבדרך כלל היה בולע אליו את הקלטות, אוחז בשיניו בסליל, ומחריב אותן. רק בקלטת הזו לא נגע. כאילו גם הוא אהב לצפות בסרט, המתאר באופן כל כך יפה את ישראל בראשית ימיה. בכל פעם שהסתיים הסרט, היו מביטים בי הדודים שלי ואומרים לי "איך שאת דומה לה, מרסל".
אהבתי את דמותה של לבנה פינקלשטיין. אישה גדולה, דשנה, בשמלה פרחונית וסינר הקשור אל האגן המפתה שלה. פנים עדינות־עדינות של אישה שהשבת אוהבת להיכנס אל ביתה ולהדליק את נרותיה.
אף על פי שבאותם זמנים הייתי רק ילדה, וגילה כפול משלי, הייתי משיבה לדודים בחיוך ובשמחה "באמת? אתם חושבים?".
"בול היא", אמרה דודה שלי אריאלה וקילפה ליעקב בעלה פיסטוקים. "שתי טיפות ערק, בחייאת האלוהים".
לפני שבוע התעוררתי מאוחר מהצפוי. רק בשלוש בצהריים פקחתי את עיני. על הצג הופיעו עשר שיחות שלא נענו, כולן מאותה האישה, מנהלת ספרייה בצפון הארץ שרצתה להזכיר לי שבערב אני מגיעה להרצות אצלם. כשלא עניתי לה, היא נכנסה משום מה לסוג של חרדה.
טלפנתי חזרה לאישה. "מרסל, בעוד שעה הנהג שלנו מגיע לאסוף אותך ואת לא עונה לי? מה יש לך?", היא צעקה אל הטלפון. אחרי שריחמתי על בעלה, אמרתי שאין לה מה לדאוג, אהיה מוכנה בזמן.
ניתקתי את הטלפון והלכתי לשירותים. המראה שנחשפתי אליו לא היה מלבב. השיער שלי היה סתור, הגבות כמעט נשקו זו לזו, והשפם שלי נראה כמו זה של עמיר פרץ.
צחצחתי שיניים וירדתי במהירות למטה, לחפש לי מספרה, קוסמטיקאית או גנן שיוכל לשפץ אותי. הכל היה סגור. מין שלאף שטונדה כזה שיש ביפו.
התחלתי לחפש בסמטאות, ברחוב הראשי, ואפילו בתוך בניין משרדים. כלום ושום דבר. עמדתי בתוך הבניין הישן הזה וחשבתי לעצמי מה לעשות. בזווית העין ראיתי את דלתו של אחד המשרדים פתוחה. החלטתי להיכנס, אולי שם אמצא איזו מזכירה שיודעת איפה יש מספרה פתוחה באזור.
אבל אף פקידה לא הייתה שם. למעשה, אני חושבת שאף אחד לא ביקר שם כבר רבע מאה. אין לי הסבר לכך שתמונתו של יצחק שמיר, "ראש ממשלת ישראל", הייתה תלויה שם, ועל דלפק מאובק נח ספר "דפי זהב" גדול.
אבל כשאני רוצה משהו, אני חייבת להשיג. זה אופי טיפשי שגורם לי לא פעם צער. פתחתי את דפי זהב היפואי וטלפנתי אל המספרה הראשונה שראיתי, "מספרת פאני". כמובן שמענה קולי ענה לי והפנה אותי למספר אחר לגמרי. להפתעתי, אחרי שני צלצולים ענתה לי פאני. "מספרה שלום".
"שלום, אפשר להגיע לפן?", אמרתי. "בשמחה", היא השיבה לי. "מה הכתובת?", שאלתי.
עשר דקות אחר כך הייתי שם. כשפתחתי את דלת ההזזה, כמו הוריתי למכונת הזמן לעבוד, והיא עשתה עבודתה נאמנה. ארבע מכונות רולים ניצבו מולי. תמונות ישנות של מייק בראנט, ניסים סרוסי ואנגלברט המפרדינק טיפסו על הקירות. על שלושה כיסאות חומים, מתקלפים, ישבו שלוש נשים מבוגרות ושרו יחד עם הטרנזיסטור הישן את "נטלי" של ז'ילבר בקו.
"איזו תקופה זו הייתה", אמרה אחת הנשים. "אין כבר תמימות", הוציאה השנייה אוויר מריאותיה, ולחשה "מה לעשות, זה הדור".
"איזו שמלה יפה", הביטה בי הספרית המלאה, עם השיער הבלונדיני והמשקפיים הגדולים. היא ניגשה לעברי ונתנה לי חיבוק אמהי, כך, סתם כך, בלי לדעת אפילו את שמי. "אני פאני, נעים מאוד. את רוצה פן?".
"מאוד, פאני", חייכתי אליה, "מאוד".
כשחפפה את השיער שלי, היא סיפרה שהמספרה קיימת כבר 50 שנה. היא עצרה את השטיפה, הורידה את אחת התמונות מהקיר והראתה לי. "זו אני", אמרה והציגה את עצמה בשחור־לבן. בתמונה הייתה פאני צעירה, חטובה ויפהפייה.
"את רואה למי אני חופפת?", היא הפנתה מבט לתמונה נוספת, של זמרת עבר מפורסמת. התלהבתי. "איזה יופי, ואיזו יפה את", אמרתי לה. היא ליטפה את מצחי הרטוב ואמרה "תודה, היו זמנים, את יודעת".
"כן", אמרה אחת הנשים שהגיעו למספרה, "היו זמנים טובים מאוד, הלוואי על כל אישה".
פאני עטפה את ראשי במגבת, ממש כמו האבועגלה של פעם, והושיבה אותי בכיסא ההמתנה. "נחכה שיתייבש קצת", אמרה, "קחי לך, יש מגזינים".
לקחתי אחד מהם. אם הייתי מאמינה למה שכתוב בו, סביר להניח שהייתי חושבת שיונה אליאן וששי קשת הם נשואים טריים, או שאולי מתחילה מלחמת לבנון הראשונה ושדודו טופז צעק רק אתמול "צ'חצ'חים" אל המיקרופון.
הבטתי בה, על פאני. המון לקוחות נכנסו למספרה. חלקן זועפות וחלקן לבביות. כל לקוחה זכתה לחיבוק וסוכריית מנטה. חשבתי לעצמי כמה קשה לשמר חיוך יותר מ־50 שנה.
בין רולים לפן, הביטה בי פאני מהמראה וקרצה לי. לרגע רציתי שתהיה אמי, דמותה נראתה לי מנחמת וטובה. כשפסק הטרנזיסטור מנגינתו, הביטה פאני בנשים המבוגרות שהגיעו אליה ושאלה "רוצות שאשיר לכן שיר בלדינו?".
"בטח רוצות", הן ענו יחד. אחת הסתובבה אלי, "אין על הקול של פאני, אפילו חירשים שומעים אותה".
פאני אחזה במכשיר הפן, הצמידה אותו אל פיה ושרה שיר על אברהם אבינו ועל ארץ ישראל. לקוחותיה מחאו כפיים. הנחתי את המגזין ומחאתי כפיים יחד איתן. היה שם אושר כזה של ישראל הישנה המסרבת לקבל עליה את הקדמה הכל כך מלוכלכת.
"בואי, עכשיו תורך", פאני אמרה לי. קמתי ממקומי והתיישבתי בכיסא הישן והחורק. פאני הפעילה את הפן. לפני שייבשה את השיער, היא שוב ליטפה אותי בידיה. הבטתי בעיניה, הייתה בהן עייפות, אבל גם אהבה.
סביר להניח שאותה המפורסמת שראיתי בתמונה על הקיר לא פקדה את המספרה שלה כבר שנים ארוכות. אין למקום הזה שום ייחוד, שום סטייל ושום אמירה. יש בו משהו תמים, שבזכות דלת ההזזה, המגינה עליו, עדין לא נשבר.
"את יודעת, את מאוד מזכירה לי את השחקנית ההיא", אמרה פאני כששילמתי לה את המחיר הכי נמוך ששילמתי אי פעם לפן.
"לבנה פינקלשטיין?", שאלתי.
"יו, את צעירה, איך ידעת?", היא נדהמה.
"כבר אמרו לי את זה", אמרתי.
"גם לי אומרים את זה, כל הזמן, אולי עוד אגלה שאני אמא שלך", היא ליטפה בפעם השלישית את ראשי וביקשה "תבואי שוב, בסדר?".
"כבר מחר", אמרתי לפאני היפה, "כבר מחר", ויצאתי מהמספרה בחזרה אל העתיד הכל כך לא רצוי.