שתי הערות היו לאורי משגב במאמר שפרסם ביום שישי ב"הארץ", תחת הכותרת "עבריין בינלאומי בבית המשפט". בראשונה לעג לכך שבדיון בעתירה שעסקה בסוגיית הכשרות ישבו בהרכב בג"ץ שני שופטים דתיים, או במילותיו של משגב: "נתנו לחתולים לשמור על השמנת". בשנייה קבע שבבית המשפט העליון יושב שופט – נעם סולברג – שעובדת היותו מתנחל תושב גוש עציון הופכת אותו ל"עבריין".
במהלך השנים האחרונות יצא לי לדבר יותר מפעם אחת עם עמוס שוקן, המוציא לאור של "הארץ", על מאמרים פרובוקטיביים שפורסמו אצלו. בחלק מהם הכותבים שיבחו מחבלים, בחלק השתמשו במילים גסות כלפי הורים שכולים, בחלק עודדו הכותבים עבירות על החוק. שוקן, איש שאני מעריך, השיב תמיד שהוא איננו מתערב בתוכן דבריהם של עיתונאיו. שאצלו יש חופש ביטוי מוחלט. את חופש הביטוי הזה צריך לכבד ואף לשאת על כפיים.
אבל כבר מזמן ברור שזה לא הסיפור. אין לי בעיה עם הדברים של משגב. אני גם לא חושב שיש בהם "הסתה פרועה", כמו שסבורה שרת המשפטים איילת שקד. הבעיה שלי היא עם ההצבר. כי כשיותר ויותר מאמרים מהסוג הזה רואים אור, הם נהפכים לחלק מהדנ"א של "הארץ". ואת הדברים האלה אני כותב דווקא כמי שקורא את "הארץ", כמי שנהנה לקרוא את "הארץ" וכמי שמעריך מאוד שורה ארוכה של כותבים בו. כותבים שלבי יוצא אליהם, כשרוב הולך וגדל של האזכורים של העיתון שלהם מחוץ לדפיו שלו באים לו פחות בזכות עבודתם העיתונאית המשובחת ויותר בגלל הפרובוקציות והכתיבה הפרועה של כמה מעמיתיהם.
עמוס שוקן יכול לטעון עד מחר שאין ל"הארץ" קו של שנאת דתיים. אבל כשהטור של משגב מצטרף לטור שפרסם בעבר יוסי ורטר, הפרשן הפוליטי של העיתון, נגד הדתיים בלשכת ראש הממשלה, וגם לטור שפרסם בעבר אמיר אורן, הפרשן הביטחוני של העיתון, שספר כיפות בתפקידי מפתח במערכת הביטחון, אתה מבין שיש כאן משהו עמוק.
עמוס שוקן יכול לטעון עד מחר שהעיתון שלו מגן על שלטון החוק. אבל כשפעם אחר פעם "הארץ" מפרסם מאמרים ותחקירים משתלחים נגד שופטים שכל עוונם הוא הכיפה על ראשם, מקום מגוריהם או פסיקה כזו או אחרת שלהם שעשתה טוב למתנחל, אתה מבין שיש כאן משהו עמוק. ש"הארץ" לא מקבל את כללי המשחק כשהם לא מתאימים לו. שיש משהו מצחיק בכך שגידי וייץ מדביק ב"הארץ" את הכינוי "להקת דורסים" למי שמבקרים את השופט עוזי פוגלמן, שפוסק לטעמו של העיתון, בעוד חבריו למערכת עושים סיכול ממוקד ומחזיקים ברשימה שחורה הולכת ומתארכת של שופטים אחרים שפוסקים בניגוד לעמדתם.
ועוד משהו קטן. לפני כשנה וחצי תיאר חבר הכנסת לשעבר מוחמד ברכה, בראיון נוגע ללב שפורסם ב"הארץ", כיצד גורשה משפחתו ב־1948 מהכפר ספוריה שבו חיה עד שבאנו והקמנו כאן מדינה. אלה היו תיאורים קשים ונוגעים ללב שהזכירו בלא מעט מקומות סיפורי זוועה מלפני 70 ו־80 שנה באירופה בכלל ובגרמניה בפרט. את הראיון ליווה צילום גדול, על עמוד שלם, שבו נראה ברכה הפליט כורע ואוסף מים ממי המעיין בחורבות הכפר ספוריה.
ההיסטוריון בני מוריס מתאר בספרו איך בראשית ינואר 1949 הוצאו כל מי שנותרו בספוריה לאחר הקרב הקשה על טיהורו, והוסעו במשאיות לעילוט, נצרת, רינה וכפר כנא. "אדמות הכפר", כתב מוריס, "חולקו בפברואר: 1,500 דונם לקיבוץ שדה נחום, 1,000 דונם לקבוצת חפציבה, 3,795 דונם הוקצו לקיבוץ הסוללים שהוקם בהמשך, ביולי אותה שנה".
לא בדקתי את מקורותיו של מוריס. לא יודע כמה הוא מדייק. מה אני כן יודע? שבקיבוץ חפציבה נולד אורי משגב. והקיבוץ שלו, כך לפחות לפי מוריס, זכה ב־1,000 דונם שנגזלו מהכפר של מוחמד ברכה. ואם יש בעולמנו צדק ומוסר ואמת, נעם סולברג גזלן בדיוק כמו הקיבוצניקים מחפציבה והתל אביבים משיח' מוניס. לא פחות ולא יותר.