"חזרנו לאפריקה - וכל אפריקה מתרגשת מהביקור הזה", אמר הנתניהו, לפני שיצא לביקורו הממלכתי־משפחתי המטוקס והמושקע ביבשת. אחרי שהצליח להרגיע את אינתיפאדת הדמים בשטחים, לחסל את חמאס, לטעת תקווה לעצמאות ולביטחון בלב מיליוני ישראלים ופלסטינים, להשתלט על בנט, סמוטריץ' ורגב, לייצב את הכלכלה, הרפואה, יחסי העדות והדת בארץ ולתקן את קשרינו עם ארצות הברית והעולם, מתפנה ראש הממשלה ויוצא ללב אפריקה, כמבשר השחרור, הקדמה והשוויון לאפריקה המשועבדת והענייה.
ביבי התפנה, מִתְפַּעֵל האיש שלנו ביבשת, קוּנטָה קינְטָה, לכיבוש אוהב ואבהי של היבשת השחורה (ואולי כדאי לעדן ולומר "היבשת האפרו־אפריקאית", על משקל האפרו־אמריקאיות?). הוא שב לאפריקה עם טקס לאומי משפחתי, שיקַבע את השם "נתניהו" בלב ההיסטוריה, כמצבת זיכרון חי לתעוזה, לדמיון וליעילות המבצעית הישראליים. האם מוקי בצר, מפקד הכוח הפורץ אז, הוזמן לפמליה הנבחרת שנלווית למבצע נתניהו? ולמה לא, בדיוק? שניהם, ראש הממשלה הגיבור והלוחם האמיץ, בטח יודעים.
לא רחוק היום, אחרי ועידת הפסגה של כמה ממנהיגי אפריקה עם המנהיג הלבן (שיגלה לבטח שורשים שחורים בשושלתו), שיתאגדו כולם בכוח חזון נתניהו לגוש ולחומה משותפת נגד איראן, אל־קאעידה, דאע"ש ואחרים, עוד נזכה שפסלו של הנתניהו יתנוסס בין אנדרטאות משחררי היבשת, נלסון מנדלה, ג'ומו קניאטה, פטריס לומומבה ואחרים מאנשי החזון והמהפכה, והוא יירשם שם כמי שגאל עשרות אלפי פליטי חרב אפריקאים אומללים, רעבים ונרדפים, שבאו לגבולנו, וכמי שדאג לקליטתם החמה, במחסה, מזון, הכשרה מקצועית, שוויון, עבודה וחינוך לילדיהם. איזו ליטרת רייטינג תעניק אפריקה לביבי במסעו זה? ואם לא תיתן, הוא ייקח בעצמו. מבצע יוֹלָקַח (או לֶקַחיהוּ).
בסוף, מתנבא כתבנו לענייני כספומֵתים וסניפומֵתים, תגיע הבנקאות שלנו (שלנו???) למצבה האידיאלי: חד־סטריות. הלקוח הקטן רק ישלם למערכת הגדולה, המיועלת והמיומנת - ולא יקבל ממנה כל תמורה. כמעט כמו בחברות הביטוח.
אחרי שחווינו סגירות סניפים וכספומטים של בנקים בערים הגדולות והשארת כמה יישובים ללא כל אפשרות למשיכת כסף או לעשיית עסקאות (כי הסניף מת), ואחרי ההכנות לפטר אלפי עובדים ולהשקעת החיסכון הייעולי בספסלי פלסטיק להמתנת הלקוחות לתורָם לכַּסְפָּר (רק 18 דקות בממוצע, התפאר אחד הבנקים), כדרישת ההתייעלות של הפיקוח על הבנקים - אחרי כל זה, נשאלות שאלות: למה מתייעלים הבנקים על חשבון השירות לציבור ולא למען השירות לציבור? הרי כל הבנקים הגדולים והבינוניים שמנו ועבו בשנים האחרונות מעסקאות כאלה ואחרות ואת הכספים שגזזו לידידיהם האוליגרכים המסובכים, יקזזו (למרות הקשר העקיף והישיר שלהם למשפט דנקנר) לא ממשכורות העתק (עדיין) שלהם, אלא מהציבור, בעמלות גבוהות, דמי תיווך, ייעוץ, הלוואות ושירותים, שאת רובם היו צריכים לתת חינם למפקידים אצלם את ממונם.
אז לְמה תועיל ההתייעלות? ללקוח הקטן, שכספו סגור ומסוגר בבנק והוא צריך להמתין 18 דקות בממוצע, עד שהבנקאי היועץ הלחוץ יואיל לראותו ולהורות לו מה לעשות בחשבונו? מדוע בהוראות הפיקוח על הבנקים אין אפילו הוראה אחת לטובת הלקוח – קיצור התורים, הורדת העמלות, השקעות וחסכונות יעילים יותר, בחלקם על חשבון רווחיו המופרזים של הבנק? אולי באמת כדאי לפתוח את הבנקאות לתחרות ולהקמת בנקים חדשים, שישרתו את הציבור שלהם חינם, במסירות וביעילות, רק תמורת הכסף הטוב שהוא מפקיד בקופותיהם. כמו פעם. אולי?