הזנב והכלב: ישראל איבדה את הכבוד לארצות הברית

עד אתמול בערב, איש לא הצליח לפענח את התעלומה שמאחורי ההודעה שפורסמה בשם “משרד הביטחון” ביום שישי האחרון. ברגע הכי מכריע של הדיונים על הסכם הסיוע האמריקאי לעשור הבא, בעוד הרמטכ”ל חוזר מביקור מוצלח במיוחד בארה”ב ושר הביטחון מתמקם בנוחות על כיסא “המבוגר האחראי” שבקריה בתל אביב, פתאום בום מהדהד שכזה.

מה קרה שם, למען השם? האם “הצל” השתלט על אגף התקשורת במשרד הביטחון? האם מישהו החליף בטעות בין הודעה נגד נפתלי בנט להודעה נגד ברק אובמה? האם מדובר בהתקף טורט פתאומי שיצר עווית בלתי נשלטת אצל מישהו בקומה ה־14, או גל פתאומי של מחשבות אובדניות שהשתלטו לכמה רגעים על המערכת?

את התשובה קיבלנו אתמול בערב, בהודעת ההתנצלות הרופסת שפורסמה שוב, מטעם אותה יישות מוזרה, המסתתרת מאחורי ההגדרה “משרד הביטחון”. לא, לא הייתה כוונה להשוות את הסכם הגרעין להסכם מינכן, נאמר בהודעה. זוהי פרשנות מעוותת. ולכן, מטבע הדברים, גם לא התכוונו להשוות את ברק חוסיין אובמה לראש הממשלה נוויל צ’מברליין. חס ושלום. זה הפרשנים והדמיון המפותח שלהם.

בסביבתו של אביגדור ליברמן קיוו עד הרגע האחרון שהאמריקאים לא קראו או שמעו תקשורת במהלך סוף השבוע ושהתקרית תתמוסס במהלך הוויקאנד האמריקאי הארוך. פרסומה של הודעת התיקון מוכיח שהתקווה הזו נגוזה. מישהו בוושינגטון הבהיר למישהו בתל אביב שאין לאף אחד כוונות לעבור לסדר היום על ההודעה הישראלית, מעורפלת ולא חתומה ככל שתהיה. אז מישהו בתל אביב נאלץ לוותר על כבודו העצמי ולעשות מעשה. חכם, אומר הפתגם, לא נכנס למצבים שהפיקח יוצא מהם, איכשהו. נדמה לי שבסיפור הזה אין לנו סיפור לא עם חכם, וגם לא עם פיקח, או פיכח. מישהו במשרד הביטחון שתה משהו והתבלבל.

הודעה שאפשר להסתתר מאחוריה

בירור ממושך מעלה שזה מה שקרה שם: ראש הממשלה בנימין נתניהו וליברמן רתחו כששמעו את הנשיא אובמה מדבר על הסכם הגרעין, מצטט את מערכת הביטחון הישראלית כמי שמודה בטעותה, ומריץ דאחקה קטנה על חשבון נתניהו, שהתנגד להסכם בכל כוחו ועכשיו נאלץ להשלים עם העובדה שאיראן ממלאת אותו ככתבו וכלשונו, ויכולתה לפרוץ לגרעין באופן מיידי נבלמה. נתניהו וליברמן ממשיכים לחשוב שהסכם הגרעין הוא אסון, שתוצאותיו ימיטו קטסטרופה ושהאמריקאים הם חבורה נאיבית של גיקים שמאלנים שההיסטוריה לא תסלח להם.

ליברמן התרשם שנתניהו רותח עוד יותר ממנו, ובצדק. לנתניהו חוש היסטורי מפותח, הוא מתעניין בדיבורים יותר מאשר במעשים, ודבריו של הנשיא באמת הוציאו אותו מגדרו. הוחלט להגיב, אבל “בחתימה נמוכה”. מה פירוש חתימה נמוכה? לא פוסט של ראש הממשלה, לא ציוץ של שר הביטחון, לא סרטון עם מושיק גלאמין ואפילו לא הודעה מעורפלת בשם “הליכוד”, שבה עושים שימוש כשצריך להעליב פוליטיקאי ישראלי כזה או אחר. נלך, אמרו ליברמן ונתניהו, על ההודעה הכי פחות נחשבת בסולם ההודעות, זאת אומרת הודעה בשם “משרד הביטחון”, כזו שאפשר להסתתר מאחוריה ושאין לה שיוך אישי כלשהו. ליתר ביטחון, כמובן.

אבל אז בא ניסוח ההודעה. מישהו לקח שם ברצינות רבה מדי את נאומיו של נתניהו בשנים האחרונות, ותמצת אותם להודעה קצרה לתקשורת. שואה, מינכן, מלחמת העולם השנייה וכל הג’אז הזה. אגב, ההודעה משקפת את דעתם המדויקת של ליברמן ונתניהו על הסכם הגרעין עם איראן (ותמיד ישנה אפשרות שמבחינה היסטורית הם צודקים).

הבעיה היא שהעיתוי שלה קטסטרופלי. אובמה הגיע לשלב שהוא לא צריך מאיתנו כלום. הוא כבר נבחר, מה שנשאר לו זה ליהנות ולהשאיר מורשת. אנחנו, לעומת זאת, צריכים ממנו הרבה. 40 מיליארד דולר והימנעות מיוזמה מדינית נפיצה שיכולה למוטט עלינו את התקרה. ובאמצע כל זה, אנחנו תוקעים לו אצבע (או קלשון) בעין עם מינכן והשואה.

נתניהו, כרגיל, זיהה ראשון את הסכנה, אבל להודעת התיקון שהוציא ביום שישי לא היה ערך כלשהו. הוא בסך הכל הדגיש שארה”ב היא בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל. ובכן, האמריקאים יודעים את זה, אף על פי שלפי מספר הפעמים שבהן נפגש או דיבר נתניהו בשנה האחרונה עם ולדימיר פוטין, אנחנו לא לגמרי מפנימים את העובדה הזו.

תמך בהסכם הסיוע ואז כמעט החריב אותו

במהלך הוויקאנד זיהה גם ליברמן את הבעיה. הוא הבין שהניסוח של הודעתו הפך אותה למטען צד. ליברמן הצטרף למשה כחלון בלחץ שהופעל על נתניהו לסגור את הסכם הסיוע האמריקאי עכשיו, ולא לדחות אותו לאחר כך. פתאום הוא מצא את עצמו בפוזיציה של מי שמבעיר את הקרקע מתחת לרגליו של יעקב נגל, שמנסה להשלים את המשימה בוושינגטון.

זו הסיבה לכך שאתמול בערב פורסמה הודעת התיקון הנוספת, שהבהירה פעם נוספת לכל מי שלא הבין עד עכשיו, שישראל איבדה מזמן את הכבוד המינימלי למי שמציידת אותה, מחמשת אותה, מעניקה לה מטרייה צבאית, מדינית ופוליטית שנות דור, ומנקה אחריה את הזבל וההריסות שהיא משאירה מדי פעם ברחבי המזרח התיכון. כמה שהזנב יכשכש בכלב, לא יעזור. בסוף, השיניים נמצאות בקצה השני ולפעמים נזקק הזנב לנשיכה, כדי להיזכר בזה.