"המלך" מת: פואד הצליח לשבור את תקרת הזכוכית עם לבו הענק

בתחילת 2001 התקיימו במפלגת העבודה פריימריז בין שלושה טוענים לתפקיד שר הביטחון בממשלתו הראשונה של אריאל שרון: בנימין (פואד) בן אליעזר, אפרים סנה ומתן וילנאי. פואד ניצח. ביום הבחירות פגשתי את אחד מראשי הערים מטעם העבודה כשיצא מהקלפי בגני התערוכה. בעד מי הצבעת? שאלתי. פואד, הוא אמר. שאלתי אם הוא חושב שפואד מתאים לתפקיד יותר מווילנאי, שהיה אלוף בצה"ל וכמעט רמטכ"ל, או מסנה, אחד הקצינים היותר מוערכים במערכת. אני לא יודע מי הכי מתאים, ענה ראש העירייה בגילוי לב, מה שאני יודע זה שאם אני משאיר לפואד הודעה, הוא חוזר אלי באותו יום. תמיד.

הסיפור הזה כבר סופר כאן, אבל אין מתאים ממנו לשקף את רוח פואד. הקריירה של פואד לא נבנתה על חזון, על כישרון או על כריזמה. לא היה לו חזון מיוחד, כישרונותיו לא חרגו מהרגיל והכריזמה שלו הייתה מוגבלת לנגיעה אישית. הקריירה של פואד נבנתה על אנשים. על טובות. על נגיעה ומבט בגובה העיניים, ולמטה מהן. פואד היה איש של לב ובטן. לב מוגדל ובטן אינסופית. תחושות הבטן, עומק הלב והאינסטינקטים החייתיים שטיפח במסע חייו, הפכו אותו למה שהיה. עסקנותו אמנותו, יכולתו הפוליטית אינסופית, חיית שטח מיומנת, שלא נחה לעולם. יחד עם כל זה, פואד היה שמח וטוב לב בכל ימות השנה, תמיד זמין להובלה, חביבם הגדול של העיתונאים, שלא מכיר את המילה "לא", לא נרתע ממכשולים, ולמצער לפעמים גם מעגל פינות ומתעלם מקווים אדומים.

הילד הקטן שעלה לבדו מעיראק ופיצה על כובד הפה בעוצמתה של לחיצת היד, חלם להגיע לפסגה. לנפץ את תקרת הזכוכית. בשלוש הפעמים שבהן התקרב אליה, היא חמקה ממנו. בסוף, תקרת הזכוכית היא ששברה אותו.

קצין ולוחם רב־זכויות

כקצין ולוחם בצה"ל, הוא בעל זכויות רבות. פרש בדרגת תת אלוף, שני שלבים לפני הצמרת. ניסה כוחו בתמ"י ללא הצלחה יתרה, ותקע יתד במפלגת העבודה. בפעם הראשונה שבר את תקרת הזכוכית כשניצח את הקצונה הלבנה (וילנאי וסנה) והפך לשר הביטחון בממשלת שרון. בפעם השנייה, כשהפך ליו"ר המזרחי הראשון של מפלגת העבודה. בשתי הפעמים הללו לא הצליח לעשות את הצעד הנוסף כדי להעפיל לראש הפירמידה.

הוא ניסה לפצות על הכל בשלהי ימיו, באותו מרוץ הרה־אסון לנשיאות המדינה. גם הפעם, רגע לפני קו הסיום, קרס. קשה להבין מה עבר במוחו של פואד כשהחליט לרוץ לנשיאות בבריאותו הרופפת, ערב השתלת כליה ואחרי שחזר מעולם המתים פעם אחת. עוד קשה יותר להבין את האסרטיביות הזו לאור העובדה ששקית לא קטנה של שרצים הוסתרה באותם ימים ממש בכספתו. אבל פואד רצה מאוד. הוא השתוקק להיות נשיא. הוא שאף לטעום, פעם אחת, את טעמה המשכר של הפסגה הגבוהה מכל. הוא רצה להיות שמעון פרס העיראקי, זה שמפסיד לאורך הקריירה, אבל מנצח בקרב האחרון ומשנה את פני ההיסטוריה.

הסחבק האולטימטיבי

על פניו, פואד שיחק את הישראלי הקלאסי, הסחבק האולטימטיבי, בן הארץ שמסתובב ועושה בה כבתוך שלו. במציאות, הוא נאבק על ההכרה הזו וניסה להשתייך לחבורה הזו בכל כוחו על אף שלא נולד בה. לא פשוט להגיע ארצה בגיל 14 מעיראק, ולנסות לפלס דרך כעולה חדש חסר כל בימיה הראשונים של המדינה.

פואד עשה את זה, וככל שהתקדם, טיפס והצליח, כך גבר תיאבונו וחודדה שאפתנותו. הוא ניסה בכל כוחו להיראות כאחד מהחבר'ה, למרות שלא פסק ולו לרגע אחד להיות גם ילד חוץ. כבר באמצע הקדנציה האסונית של אהוד ברק כראש ממשלה, ידע פואד שיתמודד על ירושתו. הוא הכין את הקרב בקפדנות, אסף את האנשים בשקדנות, רקם בסבלנות את שמיכת הטלאים שאפשרה לו לנצח את איש הממסד הלבן, יו"ר הכנסת אברום בורג.

עם השנים התפתחה סביב פואד מיתולוגיה, נבנתה חצר, אף הוענק לו תואר. מכיוון שלא התאפשר לו להתמודד בראשות העבודה בבחירות לכנסת, ונמנע ממנו להיות נשיא המדינה, הכתירו אותו אנשיו בתואר "המלך". זה היה כאילו בצחוק, אבל גם קצת ברצינות. פואד היה מלך השטח, מלך הג'ונגל, מלך המפלגה ומלך המלכים של העסקנות הפוליטית. אחד מגדולי המערבבים של הפוליטיקה הישראלית בכל הזמנים, מי שאף אחד לא הצליח לשנוא באמת. אי אפשר היה שלא לאהוב את פואד, שלא לפרגן לו, שלא לרצות בשמחתו. מי שהיה זמין להיחלץ תמיד לעזרה או לעצה, ידע לגבות את התגמול ברגעים המתאימים. בכל פעם שהוספד, נולד מחדש. הוא אפילו נפטר פעם, ושב לתחייה בחאפלה ענקית, על גבול הגרוטסקית, שהקהילה את אוהביו מכל קצווי הקשת הפוליטית והמדינה.

בתוך תוכו העריץ פואד את אריאל שרון. הוא ראה בו את אותם הדברים שחסרו לו כדי להשלים את הגרוש ללירה. שרון היה הצבר האולטימטיבי, יליד הארץ, יפה הבלורית והתואר. גם כששרון היה סונט בו בהערות ארסיות או בבדיחות עוקצניות, התעקש פואד ליהנות מהסיטואציה. אי אפשר היה למנוע ממנו הנאה, גם כשהוא אמור היה לסבול. הייתה בו סלחנות אישית טבועה וחביבות אנושית אמיתית, שהפכה למקצוע.

יחד עם כל זה, אסור לשכוח: פואד היה קילר פוליטי, מי שלא לקח שבויים במאבקים הפוליטיים. סכינאי מנוסה, מיומן, שלא ראה בעיניים כשהיה צריך להגן על שללו או על מעמדו. אברום בורג, שלכאורה ניצח בפריימריז ההם של העבודה, למד זאת על בשרו. בעודו מצהיר על ניצחון, הביט בורג בפואד מגיע לבית המפלגה, פותח את דלת היו"ר, קובע מזוזה ומתיישב על הכורסה. מרגע שהתיישב שם, אי אפשר היה להזיז אותו. עד שהגיע האביר התורן על הסוס הלבן, והראה לו את הדלת.

לא רכב על השד העדתי

בניגוד לפוליטיקאים בני ימינו, שרוכבים על שד העדתיות ומשסים איש באחיו, פואד סירב לעשות כן. גם כשהמפלגה הקיאה אותו מלשכת היו"ר לטובת עמרם מצנע לפני הבחירות, הוא לא התבצר בעלבונו. הוא ניקה את הרוק, והמשיך קדימה. תמיד אופטימי, תמיד שמח לקראת היום הפוליטי הבא. הוא תמיד ידע להביט קדימה, לחשוב על הקרב הבא, על הגבעה שממול. בעיצומו של המרוץ לנשיאות הרבו אנשיו להצהיר ש"אם הבחירות היו היום, פואד נשיא". הבעיה הייתה, שהם לא היו היום, ופואד לא היה נשיא. רבים כאבו את כאבו לאחר מפלתו, אבל הוא היה כבר מוקצה. רבים מאוד כאבו את לכתו אתמול, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. "המלך" מת, מבלי שזכה מעולם לממלכה.