השבוע חל יום השנה ה־15 לפיגועי 11 בספטמבר. אומנם לא הבחינו בכך אז, אבל במבט לאחור ברור כי אותו יום סימן את התחלת הסוף של עידן הזהב של יהדות ארצות הברית. היהודים מהווים כ־2% מאוכלוסיית ארצות הברית, אך על אף מספרם הזניח ביחס לכלל האוכלוסייה, מאז תום מלחמת העולם השנייה הם אחת הקבוצות המשפיעות ביותר על המדיניות האמריקאית הפנימית ועל מדיניות החוץ. המצב התחיל להשתנות באופן דרמטי כמעט מיד לאחר אסון התאומים, כאשר התנועה האנטי־מלחמתית דרשה מיהודים החברים בה להוקיע את ישראל והציונות, והוא הלך והחריף עם השנים.
כפי שכתב השבוע החוקר גארי גמביל, תנועת החרם נגד ישראל, שהוקמה ב־2005, עברה מתנועת שמאל אחת לשנייה ודרשה ממנהיגיהן להוקיע את ישראל. ואחת אחרי השנייה תנועות השמאל התיישרו לפי תכתיבי שונאי ישראל. מהפמיניסטיות וההומוסקסואלים, דרך התנועות נגד כלכלת השוק והקבוצות השחורות הרדיקליות, נוצר מצב שכיום יהודים אמריקאים שלא מסכימים להצטרף לתנועת החרם מוצאים את עצמם בחוץ.
מי שמעיד על המצב העגום הוא המשפטן הנודע פרופ' אלן דרשוויץ, שפרסם בחודש שעבר מאמר שבו טען שמצבם של היהודים השמאלנים מעולם לא היה גרוע יותר. "לאורך השנים האחרונות יהודים פרוגרסיביים ותומכי ישראל נאלצו להתמודד עם מציאות שלפיה אלה שאינם פוסלים את ישראל ומקבלים את סוג הגזענות הייחודית של תנועת ה־BDS כבר אינם רצויים בחוגים פרוגרסיביים מסוימים", כתב, "ובעוד המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית מאמצות לחיקן את ההכרה בחשיבות הברית עם ישראל, הדינמיקה הזאת מאיימת יותר מאי פעם בחיים שלי".
כפי שהעידו המחזות האנטי־ישראליים לאורך כל עונת הבחירות המקדימות של הדמוקרטים, האגף הפרוגרסיבי של המפלגה אינו גורם שולי אלא הגל העולה. במובנים רבים הם כבר השתלטו על המפלגה ושולטים בכסף ובשטח. לפיכך, לא משנה מה יהיו עמדותיה של הילרי קלינטון - או עמדותיו של כל מנהיג דמוקרטי אחר - כלפי ישראל והיהודים, היא תיאלץ להתחשב בעמדותיו של המחנה האנטי־ישראלי.
בצד הרפובליקני של המתרס המצב שונה, אם כי לא פחות עגום. לאורך שנות כהונתו של ג'ורג' בוש הבן, האגף הניאו־שמרני, המורכב מיהודים רבים ובולטים, הריע לעצמו על ההשפעה שהייתה לו בעיצוב האסטרטגיה של הנשיא בכל הקשור למלחמה בעיראק ובמצע הדמוקרטיזציה של הממשל. כאשר המלחמות של בוש הפכו לביצות אסטרטגיות, הראשונים שהואשמו היו אותם יהודים רפובליקנים שהתפארו בכך שהם מחברי התורה האסטרטגית של הנשיא. חלק מהביקורת הייתה עניינית, חלקה אנטישמית.
במהלך שמונה שנות כהונת אובמה, הארגונים היהודים באמריקה, ובראשם איפא"ק, הגיעו למצב בלתי אפשרי שבו נדרשו על ידי הממשל ותורמיהם היהודים השמאלנים להעמיד פנים כאילו אין הבדל בין מידת התמיכה של הממשל והמפלגה הדמוקרטית בישראל לבין מידת התמיכה של המפלגה הרפובליקנית בה. טענה שקרית זו הביאה לכך שבסופו של דבר הממשל בז לאותם ארגונים, והרפובליקנים מאסו בהם.
היהודים הם האויב
הניאו־שמרנים היהודים, צמאים לאישור מחודש למעמדם הרם, תמכו במועמדותם של ג'ב בוש ומרקו רוביו. כאשר הם הובסו על ידי דונלד טראמפ וטד קרוז, מצאו עצמם ללא מועמד. וכך החלה ההתאבדות הפוליטית של היהודים הרפובליקנים.באמצע שנות ה־70 אותם יהודים עזבו את המפלגה הדמוקרטית, ביתם הפוליטי מאז שנות ה־30 של המאה ה־20. הם עשו זאת מטעמים מהותיים, לאחר שראו את הרדיקליזציה של המפלגה והבינו כי הרפובליקנים קרובים יותר לעמדותיהם. בתקופת רייגן תפסו היהודים עמדות בכירות בממשל ונתנו גיבוי אינטלקטואלי, חוץ־ממשלתי, למדיניות הנשיא.
אף שבוש האב היה פחות קרוב לתפיסותיהם המדיניות והכלכליות, אותם יהודים רפובליקנים תמכו בו במאבקו נגד ביל קלינטון, והמשיכו לשמור אמונים למפלגתם החדשה. נאמנותם קיבלה את שכרה, כאמור, בממשל בוש. נציגי המחנה היהודי רפובליקני איישו תפקידים רמים בממשל, מפול וולפוביץ, שכיהן כסגן מזכיר ההגנה, ועד האנק פולסון, שהתמנה לתפקיד שר האוצר. וכאמור, כאשר הכל התמוטט, הם גם מצאו את עצמם תחת מטר השמצות והאשמות.
כפי שאותם יהודים ידעו להוריד את הראש ולתמוך בבוש האב, היה מצופה שהם יתמכו בטראמפ, שכן בשלל נושאים עמדותיו קרובות הרבה יותר לעמדותיהם מאשר אלו של קלינטון. אבל לא כך הדבר. ככל שהלך והתבהר שטראמפ הוא מועמד המפלגה, הטרוניות של היהודים הרפובליקנים נגד חברי מפלגתם והעומד בראשה הפכו היסטריות יותר. חלקם הודיעו כי יצביעו לקלינטון, אחרים מתקיפים את טראמפ ומאשימים את מצביעיו באנטישמיות ובגזענות.
השלכות ההתנהגות הזאת יהיו רחבות הרבה יותר מהקריירות של אותם יהודים צעקנים. התנהלותם מביאה לתחושה הולכת וגדלה בקרב הרפובליקנים שהיהודים הם האויבים של טראמפ ושל המפלגה. עדות למצב הבעייתי הגיעה השבוע מניו יורק. הארגון Intelligence Squared, קבוצה המכנסת מומחים בשלל תחומים כדי להתעמת בנושאים בוערים, ערך דיון בשאלה: האם האליטה בוושינגטון אשמה בעליית טראמפ?
בצד המאשים את האליטות היו בן דומיניץ' וטים קרני, עיתונאים שמרנים נוצרים. בצד המגונן עליהם ישבו שני יהודים: ג'ניפר רובין מה"וושינגטון פוסט" וברט סטיבנס מה"וול סטריט ג'ורנל". הם טענו כי טראמפ ומצביעיו גזענים, אנטישמים ושונאי נשים, ושיבחו את קביעתה השנויה במחלוקת של קלינטון, שלפיה מחצית מתומכיו הם אנשים חסרי תקנה שיש להתעלם מהם. בתגובה ענו העיתונאים הנוצרים כי אומנם עם תומכיו של טראמפ נמנים לא מעט גזענים, אולם שורשי התמיכה בו נעוצים באי האמון המוחלט באליטות בוושינגטון. מי שפוסל את טראמפ מתעלם מהסבל ההולך ומתרחב בקרב בני המעמד הבינוני־נמוך, הם אמרו. אלו אותם עשרות מיליוני אמריקאים שמהווים את בסיס התמיכה בו.
אותם רפובליקנים יהודים בוחרים להתעלם גם מהגזענות והאנטישמיות בקרב הדמוקרטים, ומתעלמים מהעובדה כי בעוד לטראמפ אין יועצים קרובים בעלי עמדות אנטישמיות, לקלינטון יש. קחו למשל את סידני בלומנטל, אחד היועצים הקרובים של בני הזוג קלינטון. בנו, מקס, הוא סופר ופעיל פוליטי אנטישמי, שקורא בין השאר להשמדת ישראל ומשווה אותה לגרמניה הנאצית.בתחילת השנה, כשפורסמו המיילים של קלינטון מכהונתה כמזכירת המדינה, נחשפו היחסים הקרובים שלה עם בלומנטל האב, אשר גאה מאוד בעבודתו של בנו ושולח את מאמריו לקלינטון באופן קבוע. בשמונה מיילים נפרדים שיבחה קלינטון את הבן. "המקס שלך הוא מצווה אמיתית", כתבה באחד מהם.
אז מצד אחד יש לנו מפלגה שהולכת ונשלטת בידי אנטישמים ומקיאה החוצה את היהודים, ומצד שני יש לנו מפלגה לא אנטישמית ופרו־ישראלית, שחבריה היהודים מקיאים את עצמם מחוץ למפלגה. לא ברור עד כמה ההיחלשות הדרמטית של יהדות ארצות הברית תשפיע על ישראל, הרי חלק הארי של התמיכה בנו מגיעה מהנוצרים. אבל מה שבטוח הוא שהתמוטטות המעמד הפוליטי של היהודים האמריקאים משמאל ומימין מסמנת את תום תור הזהב.