אף אחד לא יודע מה עלה בגורלו של הילד שזעק "המלך הוא עירום". שיאו של הסיפור בחשיפת האמת. את אף אחד לא באמת מעניין אם המלך חש מושפל, או אם היה ראוי לצעוק את האמת ולהביך אותו. כזה הוא ערך האמת, וכך הורגלנו לחשוב. זה נראה ממש טריוויאלי, אבל מתברר שבעידן הפוסט־מודרניסטי בישראל יש מי שקוראים תיגר גם על אמיתות פשוטות, שאפילו ילדים מבינים. בשביל האליטות הישראליות, הילד, שבפשטות טהורה הכריז "המלך הוא עירום", הוא פרה קדושה שצריך לשחוט למען כבוד המלך, ובעיקר כדי להזין ולטפח את תרבות השקר, לבל תיחשף האיוולת שהן יצרו וטיפחו במשך עשרות שנים.
כך ליהקה השבוע המציאות את בנימין נתניהו לתפקיד הילד, את ברק אובמה והממשל בארצות הברית לתפקיד המלך, ואת ה"עיתון לאנשים חושבים" כפלטפורמה להזנת ולטיפוח שקרים, שבאמצעות תעמולה הרסנית של השמאל הישראלי הולכים ונתפסים כאמת שאינה ניתנת לערעור.
נתניהו העז לומר דברים כהווייתם בסרטון בשפה האנגלית. הוא התייחס לדרישה למסור שטחים "יודן ריין" (בגרמנית: נקיים מיהודים) לידי המדינה הפלסטינית, כגזענית. על דברים אלו זכה לגינוי מבית המלוכה העולמי, הלא הוא הבית הלבן. "דברי נתניהו אינם ראויים", כך נאמר בהודעת הנשיא אובמה. יש בזה משהו. זה לא נעים להביך את המלך העומד בתחתוניו, באמירת האמת הפשוטה.
במקרה שלפנינו המלך הבין מיד את רזי תורת הספין. במקום לחוש מבוכה, הוא הזמין עליהום קולוסלי מצד מעצבי דעת הקהל של הציבור "הנאור" בישראל. הוא אפילו לא נדרש להסביר את עמדתו ולתרץ מדוע דבריו של נתניהו אינם ראויים. מספיק שכך הוא הכריז. האות רק ניתן, וגיוס חירום הוכרז ברחוב שוקן (שבו ממוקמים משרדי עיתון "הארץ"). טובי העיתונאים והפוליטיקאים של השמאל נקראו לדגל כדי להדוף את הסיכוי שדבריו של נתניהו יפתחו דיון ציבורי ענייני, בשאלות מהותיות הנוגעות לשורשיו וללבו של הסכסוך היהודי־ערבי.
בשמאל הישראלי יודעים היטב שיש נושאים שצריך לגדוע בעודם באיבם, רעיונות שצריך להרוג כשהם קטנים, שבשום תנאי אסור להם להידרדר לכדי ויכוח ענייני. כך הם מבטיחים לעצמם את השליטה במסר ובשקר. קמפיין צרחני של דה־לגיטימציה לנתניהו על דבריו מבטיח שלא תישאל השאלה הפשוטה: מדוע פתרון במתווה של שתי מדינות לשני עמים מאפשר חיים של מיעוטים פלסטינים במדינה היהודית, בעוד המדינה הערבית חייבת להיטהר ולהתנקות מיהודים?
אולי הגיע הזמן שדוברי הציבור הנאור ישתו כוס מים קרים, יפסיקו להתלהם ויסבירו בעברית ובצורה רציונלית מדוע הסרטון של נתניהו כל כך מקומם אותם? מה לא נכון בו? ובעיקר, מה עושה אותו ראוי להגדרה הביקורתית הרווחת בעניינו: "סטירת לחי לציבור הנאור בישראל"? במקום זאת שוב נשלף ממעמקי ילקוט הכזבים של השמאל ארסנל הססמאות השקריות, שבהן הוא מלעיט את הציבור כדי לייצר מסך עשן. זה שיצדיק את קיומו הפוליטי בעידן שבו רעיון שתי המדינות הולך והופך לפאסה, להלכה ולמעשה. שוב מאביסים את הנוער בסיפורי הנרטיב הערבי על פלסטין הכבושה, שהייתה למרמס בידי המתנחלים הצוררים, המפרים במגף קלגסי כבד את אמנת ז'נווה הרביעית ומיישבים בכפייה את אדמתה.
אום אל־פחם כמשל
השליטה בשקר כבר הצליחה לגדל כאן דור שאינו מכיר את ההיסטוריה וכלל אינו יודע שיהודה ושומרון מעולם לא היו פלסטין; שהחזקה הירדנית במה שהם כינו "הגדה המערבית" לא הוכרה מעולם, על ידי שום גורם; ושהסטטוס האחרון, המוכר והמחייב של יהודה ושומרון, נקבע בוועדת סן רמו ב־1920, כאשר חבר הלאומים, בהחלטה פה אחד, ייעד את השטח להתיישבות יהודית צפופה. אפילו מאיר שמגר, היועץ המשפטי לממשלה ולימים נשיא בית המשפט העליון, הגדיר את שיבת ישראל ליהודה ושומרון כ"לא יותר כיבוש מחזרת הצרפתים לחבל אלזס ולורן".
הדור הצעיר בישראל גדל לא רק לתוך מציאות של "כיבוש" ו"ומדינה פלסטינית" עשוקה, אלא גם למציאות של "עם פלסטיני", הנאבק בכובש הציוני. גם סוגיה זו ראויה להעלאת ספקות ולבחינה נוכח פני המציאות. האומנם מדובר בעם פלסטיני בעל לאומיות שורשית ובת־קיימא, או שמא כל הלאומיות הפלסטינית היא מפוברקת וכל מהותה, הווייתה והגיון קיומה מבוססים על התנגדות למפעל הציוני?
במדינה נורמלית היו מקיימים על כך דיון ציבורי ענייני. הרי יש לנו נייר לקמוס לבחינת העניין, מבית מדרשו של אביגדור ליברמן. לאחר שהדרישה הלגיטימית והטבעית של נאמנות כתנאי לאזרחות הוצגה על ידי הציבור "הנאור" כסממן של קיצוניות ימנית, הגה ליברמן רעיון מרוכך ומתוחכם: הוא הציע לתושבי אום אל־פחם להישאר בבתיהם ועל אדמתם, להתנתק מהמדינה היהודית השנואה והמפלה ולהצטרף עם אדמתם כנדוניה למדינת הלאום הפלסטינית, שעמה הם מזדהים. תגובתם הייתה בלתי צפויה. בניגוד להיגיון ולכל הדוגמאות ההיסטוריות, במקום לעוט כמוצאי שלל רב ולהגיב בהתלהבות לאפשרות להגשמת החלום האולטימטיבי, העדיפו תושבי אום אל־פחם להישאר חלק מהמדינה הכובשת והמדכאת.
אפשר כמובן לתרץ זאת בנימוקים כלכליים. בהעדפה להיות מיעוט במדינת עולם ראשון ולא חלק מרוב במדינת עולם שלישי. אלא שזהו תירוץ קלוש שאינו עומד במבחן הדוגמאות ההיסטוריות. בכל העולם הכוח של המרכיב הלאומי גדול בהרבה מהעניין הכלכלי.
מה שמוביל למסקנה הרבה יותר עקרונית וחשובה, והיא שקיבלנו עוד הוכחה לכך שאין באמת לאומיות פלסטינית שורשית. שהרי כל עם אמיתי היה קופץ על הצעת ליברמן לספח שטחים ולהסתפח אל מולדתו. גישתם של תושבי אום אל־פחם לתוכנית ליברמן מוכיחה כאלף עדים שאלמלא שיבת ציון, לא הייתה באה לעולם כלל הישות הפלסטינית והערבים המקומיים היו ממשיכים להגדיר עצמם כסורים, ושלולא המאבק בישראל, אין לפלסטינים לא מכנה משותף ולא זכות קיום.
עושה רושם שאפילו השמאל כבר מבין שנוסחת שתי המדינות פשטה את הרגל, אך בהיעדר רעיון מדיני חדש הוא נאחז בה כבקנה קש. יצירת עוד ועוד מאחזים בלתי לגיטימיים לשקר וההתנפלות על נתניהו בגין אמירת אמת, מעוררת למחשבה שהשמאל אינו נאבק כאן על אידיאולוגיה נאורה, אלא על זכות קיום פוליטית.