כשהייתי צעירה ורומנטיקנית עם פנטזיות מפה ועד ג'יין אייר, מאורע נדיר כמו צפייה במטר מטאורים מדברי במצפה רמון היה גורם ללבי לפעום בחוזקה ולקול ההיגיון לסרב להזמנה של חברות להצטרף לצפייה מדברית מאורגנת, ולו רק כדי לתת פתח ליקום לשלוח לי איזשהו בחור שיחטוף אותי עם הרכב בספונטניות לדרום. לחברות קשה להבריז ברגע האחרון, וכשאת מבריזה להן לטובת גבר הן לא שוכחות לך את זה לנצח, אז עדיף תמיד לא לקבוע איתן מלכתחילה. מובן שסיפור "החטיפה מן ההרמון" הזה אף פעם לא קרה. ולא מפני שלא היה בנמצא גבר שרצה לחטוף אותי באישון ליל, דווקא היו כמה וכמה כאלה עם השנים, אלא בעיקר מכיוון שבסופו של דבר צפייה משותפת במטר מטאורים היא בדיוק כמו מופע זריחה במצדה - הופך מאשליית החיבוק הרומנטי לאור ירח לאווירת סוף שבוע הכל כלול בקלאב הוטל באוגוסט.
לפני כמה שבועות קיבלתי הצעה מפתה לרדת בטרמפ מאורגן למצפה רמון כדי לצפות בפלא שמימי נדיר. ואף שאני שומרת חסד נעורים לילדה הקטנה, זאת שקראה ספרי אסטרונומיה והעבירה את ערבי שישי בצפייה בדובה הגדולה והקטנה במרפסת הוריה, עם ראש תקוע בין הסורגים במקום לרקוד באיזה דיסקוטק, קודם כל אמרתי לא. יש לי תכונה שכזאת לומר אוטומטית לא לדברים שייתכן שלא יבואו לי טוב אחר כך. מדובר בדרך כלל באירועים שסך המשתתפים בהם עובר את השלושה, ובגילי אני מעדיפה לא לאתגר יתר על המידה את יכולת ההכלה החברתית שלי. חוץ מזה, תמיד קל יותר לומר לא על פני כן.
"אבל למה לא?" הזדעקה חברתי שלא ידעה על הפנטזיה הכמוסה, וניסתה לשכנע שיש טרמפ וכוכבים ומדבר, "כמו שאת אוהבת, נו". אני באמת אוהבת את המדבר, עניתי לה וחייכתי קצת בלב. ואז פנטזתי על לילה מדברי מול כוכבים נופלים ומשאלות. כן, התברר לי באותו ערב שיש לי עדיין משאלות. בואו נניח את הסיפור הזה אחת ולתמיד על השולחן ואפשר לגחך עד מחר, אבל לטענתי אין באמת גיל שמפסיקים לבקש בו משאלות כשכוכב נופל, אלא אם כן משאית דרסה לך את הנפש ברוורס במהלך השנים ולא עברת שיקום מוצלח. לאחרונה גיליתי בהפתעה גמורה שעברתי שיקום נפשי נהדר מאז אירוע דריסת הנפש האחרון שחוויתי לא מזמן, והנה שוב חזרתי לחלום כמו חנה'לה ושמלת השבת.
ובכל זאת סירבתי. ידעתי שחבר'ה במדבר זה לא קונספט שמתחשק לי להיות בתוכו, וכמו כן סבלנותי לאנשים זרים החלה לקבל טוויסט שלילי ככל שאחוזי הלחות עלו בקיץ הזה. למען האמת, אני לא חושבת שאי פעם הייתי טיפוס של חבר'ה כמו האנשים השמחים הללו שיושבים בברים ועושים רעש, או ההם המתלהבים מדי שמארגנים לעצמם בכל סוף שבוע איזה קמפינג על החוף והכל זורם וקל להם בנפש, כאילו אין עצבות ומחשבות קיומיות בלב. תמיד קינאתי בהם. ייתכן שזה מפני שאני טיפוס אינטימי ואולי קצת בודד, ובכלל התנהלות חברתית עם יותר מדי אנשים במקביל מכניסה אותי ללחץ. אבל הצחקתי את עצמי כשדקה אחרי שקיבלתי את ההזמנה לערב המטאורים, דמיינתי שמישהו חוטף אותי באמצע הלילה למדבר בהסכמה מלאה, כמו ילדה מטומטמת בת 12. אבל מובן שזה לא יקרה, זה אף פעם לא קורה, וגם כשזה כבר קרה, יש למציאות תכונה אכזרית שכזאת להפוך כל סיפור טוב בדמיון להתנפצות גלקטית של חיים בפקק חזור בדרך לתל אביב: "אה, אז זה הכוכבים שלכם?" ו"סע כבר, יא מניאק". רומנטיקה.
במקרה באותו לילה מדובר הלכתי לישון רק בשלוש לפנות בוקר, וכשהצצתי בטלפון קיבלתי המון תמונות בוואטסאפ שהסתכמו בריבוע שחור עם נקודת אור קטנה ומטושטשת. "מימין זה הירח", הסביר כיתוב התמונה, ובהודעה נוספת החברה טרחה לציין ש"היו מלא מטאורים, אבל זה לא יצא בצילום". בבוקר התמונות לא פסקו לזרום בשלל הקבוצות שאני חברה בהן, ואז חשבתי על מאות האנשים שירדו במיוחד למדבר כדי לחזות במטר המטאורים הנדיר דרך מצלמת הטלפון, אבל חזו בעיקר בשמיים שחורים ובאלומות אור מטושטשות.
האמת היא שמאוד משמח לדעת שעדיין יש תופעות בטבע שאי אפשר להעביר בצילום, כמו שאי אפשר יהיה אף פעם להביע רגש רק במילים. בסופו של דבר החלטתי להישאר בתל אביב ולהביט במשך כמעט לילה שלם בחצי ירח מחייך. לבד ובלי פילטרים. ולא הייתה לי שום בעיה עם זה.