בשבוע האחרון יצא לי לבלות בבית החולים שערי צדק בירושלים. הייתי שם גם ביום שני, כאשר הרופאים נאבקו על חייה של השוטרת שהותקפה באכזריות בידי צעיר ערבי, ליד חומת העיר העתיקה. מחוץ לחדר המיון עמדו קבוצות של חיילי מג"ב, ממתינים בחרדה לבשורות שאולי יגיעו מעבר לדלתות החתומות. ולצדם, השיגרה היומיומית של בית החולים המשיכה בשלה, מנותקת מהמציאות המדממת שבחוץ.
סיעות של מטופלים ומבקרים ערבים זרמו מבעד לדלתות, מגיעים לקבל טיפול בבעיות הרפואיות החשובות שלהם, דווקא בבית החולים הציוני הזה. הם המשיכו לאכלס את המיון ואת המחלקות, לבקר בהמונים את הקרובים המאושפזים ולזכות לרפואה ברמה הגבוהה ביותר האפשרית. חשוב מכל, הם המשיכו ליהנות מיחס אכפתי ושוויוני שלא ימצאו כמוהו במדינה ערבית כלשהי. באותה עת גם חברי הצוות הערבים - הרופאים, האחים והאחיות - לא פסקו מלהפגין יחס זהה לחולים היהודים.
כך, בתוך המיקרוקוסמוס המופלא הזה נאבקת בימים האחרונים על חייה השוטרת שהותקפה על ידי מפלצת מוסתת, בקוסמוס האחר, ליד שער הפרחים. שם, בפלנטה של רחובות ירושלים - רבע שעת נסיעה משערי צדק - המפלצות האלו משוטטות; מי שכבר נעצו מלתעות בקורבנות יהודים ומי שמשוטטות או חורשות מזימות. המחבל משער הפרחים, ירושלמי ושמו איימן כורד, שיתף כנראה גם את אחיו בסוד התכנון ההרואי - להתנפל על אישה מאחור ולנעוץ בה סכין גדולה בכל הכוח, כדי לשחוט אותה.
אין ספק שבני משפחתה של המפלצת נעזרים בדרך כלל בשירותים המופלאים של "שערי צדק" ושל בית החולים "הדסה", שבו מתקיים יקום דומה. הם, החברים שלהם וכלל ערביי הבירה, אינם חשים בדיסוננס הבלתי אפשרי הזה. במסגרתו אפשר ליטול מלוא החופן מהשפע של בתי החולים הציוניים, מהביטוח הלאומי וביטוח הבריאות, מחופש התנועה ויכולת הפרנסה, ולא לתת דבר בתמורה. ואם לא די בכך, להסכין עם פס ייצור למפלצות שמתקיימות על דם יהודי, אשר בוקע מתוכם. לספק להן סביבה אוהדת, תומכת, וודאי שלא מגנה ומתקוממת.
חדר המיון בשערי צדק קרוי על שם ד"ר דוד אפלבום, מנהל חדר המיון שנרצח עם בתו נאווה לפני 11 שנה בקפה הלל בירושלים. מטופלים ערבים רבים חבים את חייהם לד"ר אפלבום המנוח. כמה אירוני שהחסדים הרבים שעשה עם המטופלים האלו לא מנעו "שהיד" הרואי אחר מלפוצץ אותו. לא מנעו מהחברה שלו לזכות אותו בתהילת עולם של גיבור, אותה חברה שממשיכה לפקוד יום־יום את חדר המיון של ד"ר אפלבום המנוח, ולזכות לכל כך הרבה חמלה.
שלא נטעה, רבים מערביי ירושלים מעריכים את המזל הטוב ששפר עליהם. לרבים יש מכרים וחברים יהודים, ובאוזניהם הם מתנערים ממעשי הרצח והשנאה. אבל, לא די בכך. דווקא הם שהיו תחת השלטון הירדני עד 1967 ובניגוד ליתר ערביי יו"ש הוכללו בתוך מדינת ישראל, זכו בכל הקופה. אף שלמרביתם אין זכות בחירה לכנסת, כי הם תושבים ולא אזרחים, הם קיבלו את כל הטוב שיש למדינת ישראל להציע. מי כמוהם מבין את זה ולכן, מיד אחרי הסכמי אוסלו, אלו מהם שגרו מחוץ לתחום המוניציפלי של ירושלים מיהרו להתכנס בתוך העיר, כדי שלא יאבדו, חלילה, את הזכויות הישראליות.
איש מהם לא העלה על דעתו להעדיף את החיים תחת השלטון הפלסטיני של המנהיג הלאומי ערפאת. איש לא רצה לוותר על העולם הפתוח שמקנה לו שלטון "הכיבוש" המדכא של מדינת ישראל. כי מעבר לרטוריקה, להסתה, לשקרי היסוד שמקננים בחברה הפלסטינית ובקהילייה הבינלאומית לגבי מדינת ישראל, למי שגר איתנו אין פקפוק את מי הוא מעדיף.
מיקרוקוסמוס החסד האבסורדי של בית החולים שערי צדק, שמטפל במסירות ביחידי החברה הערבית, אף שרבים מדי מבניה משחרים לדם של יהודים, הוא לא תופעה יוצאת דופן אצלנו. הוא יונק את מימיו ממעיינות העומק של החברה הישראלית שזהו אופיה האמיתי. הוא הפוך מדפוס ההתנהלות של כל החברות שמסביבנו, ולמעשה ספק אם יש לו אח ורע בעולם.
עד כמה אנחנו שונים קיבלנו שוב המחשה השבוע, כשכלי משחית סורי ואולי בכלל רוסי, הפציץ בכוונה שיירת סיוע של האו"ם לעיר הנצורה חלב. התוקפים התכוונו להשמיד את מטען התרופות והמזון שנשאו המשאיות, והעלו באש גם את אנשי האו"ם. זו הדרך הערבית השגרתית לטיפול ביחידי האויב, גם כשהם בני העם והדת שלך. זוהי דרך הפוכה מזו של שערי צדק ומדינת ישראל כולה. ולמרות זאת, מזכיר האו"ם ונשיא ארצות הברית הכלילו השבוע את הטבח הסורי המכוון ואת "הכיבוש" הישראלי על הפלסטינים, גם בירושלים, במסגרת אותו עמוד קלון גלובלי שבראו בהבל פיהם. כמה כזב ורשע יש בכך, כמה התעלמות מכוונת מהמציאות.
לכן הגיע הזמן שנפסיק לצפות לגיבוי ותשבחות מבחוץ, כי אין בעולם מי שיכול וראוי ללמד אותנו מוסר וחסד. גם מול ערביי ירושלים הגיע הזמן לשנות כיוון. שוויון הנפש שאנחנו מגלים לניגוד שבין פלנטת החמלה של שערי צדק לקוסמוס הרצח וההסתה שבחוץ, מעוות בפני עצמו. אומנם צריך להמשיך להעתיר על ערביי הבירה את כל הטוב שיש בנו ולשפר את תנאי החיים בשכונות שלהם. אבל, בד בבד להתחיל לתבוע נאמנות. לחייב ללמוד בהתאם לתוכניות הלימוד שלנו, לאכוף בדווקנות את החוק, לרסק כל הסתה ולדרוש מהם הוקעה של האויב והטרור. די לחלק ארוחות חינם.