"הם לא יכלו לחכות עד אחרי נעילת העצרת?", רטן בכיר במזכירות האו"ם. בשיחה אקראית עם עיתונאים במסדרון המוביל לאולם המליאה הוא הסביר: "הסיפור של בראד ואנג’לינה הרג לנו את הסיקור התקשורתי". הוא צדק. בעת שמעל במת אולם המליאה עלו ונאמו בזה אחר זה ראשי מדינות, בראש מהדורות החדשות בערוצי הטלוויזיה הארציים ובעמודים הראשונים של העיתונים בארה"ב ובעולם הסיפור המרכזי והמרתק הוא הפרידה של כוכבי הקולנוע בראד פיט ואנג’לינה ג’ולי.



רק זה היה חסר לאו"ם, כדי להוסיף לתחושת הדכדוך, אובדן התקווה והתסכול השוררת במסדרונות מרכז הארגון ומקלקלת את האווירה החגיגית המוכרת בעצרות שנתיות של הארגון העולמי – אווירה שעקבותיה נעלמו לגמרי בעצרת הנוכחית, ה־71. לא זכורה אדישות כזאת של אמצעי התקשורת למה שקורה בבניין הזכוכית המתנשא בגאווה בלב הכרך המארח.



סיקור נאומו של נשיא ארה"ב ברק אובמה בעצרת שלשום הוצנע בעמודים פנימיים של העיתונים, והוזכר בקיצור כאייטם שולי בתוכניות החדשות בערוצי הטלוויזיה. ומצבו של אובמה עוד טוב - הנאום של מזכ"ל האו"ם באן קי מון, שכל כך הרגיז את הישראלים, לא זכה כלל לדיווח.



אפילו המשפט הספונטני שנשיא מצרים עבד אל פתאח א־סיסי הכניס לנאומו, כשדיבר על "ההזדמנות להתקדמות לשלום במזרח התיכון", עורר אפס תשומת לב תקשורתית.



בשביל התקשורת האמריקאית, כל משפט הזוי ומטומטם שהמועמד הרפובליקני לנשיאות דונלד טראמפ מספק בקביעות, כל כמה שעות, שווה פי כמה וכמה יותר מכל המליצות השגרתיות שמנהיגי עולם מפריחים בנאומיהם באולם מליאת העצרת.



כמו בכל עצרת שנתית, גם בנוכחית הנאומים שנישאים כוללים הצהרות נמלצות, משפטים רהוטים ופניות לפעילות מהארצות החברות. במושב אתמול הצהיר ראש ממשלת איטליה מתאו רנצי כי "העולם חייב להיות בנוי על תקוה לא על התנכרות, שנאה ופחדים". פליפה מלך ספרד דחק בארגון העולמי "לפעול ולקדם אמצעים נגד התחממות כדור הארץ". ראש ממשלת ניו זילנד ג’ון קי דחק בנציגי האומות "לפעול לקידום רפורמה בהרכב מועצת הביטחון". ואילו נשיא צ’אד אידריס דבי קבל בנאומו שה"שחיתות מונעת ומשבשת פיתוח אפריקה".



אבל כאשר ברקע מלחמות אזרחים, סכסוכים מזוינים, משברים אזוריים, השתוללות של טרור אסלאמי, סבל נוראי המושת על אוכלוסיות ענק ועשרות מיליוני פליטים ועקורים, הנאומים במליאת העצרת נשמעים מנותקים, חסרי תוחלת ולא לעניין. גם המפגשים בין מנהיגים, המתקיימים בשולי העצרת, איבדו השנה הרבה מהחשיבות הדיפלומטית ומהמשמעות המדינית שייחסו בעבר לפגישות כאלה. במקרה הטוב, אמצעי התקשורת מתעלמים לגמרי מהפגישות האלה. במקרה הגרוע, הם מדגישים עד כמה אין שום משמעות מעשית לפגישות האלה.