יש לי תכונה שכזאת להצליח לשאול שאלות הרות גורל דווקא כשאין לי פנאי להתעסק בהן. והנה, כהרגלי בקודש, בעיצומו של לחץ עבודה של חגים, עניינים ושאר ירקות החלטתי לעצור לרגע, עד כמה שזה באמת התאפשר, רק כדי לנסות להבין אם ההתייחסות לקריירה כאל מה שצריך להשקיע בו את כל המשאבים, וכאל הדבר הכי חשוב בחיים, היא נוסחה שחדרה לי לתודעה בילדותי. או שפשוט התכונה הזו, שללא ספק לא עברה באופן גנטי במשפחתי הזורמת, נחתה עלי כי אין לי דבר אחר בנמצא להתעסק בו כרגע. זאת אומרת, ברור שיש - אני רק בוחרת שלא.
כשעצרתי והבטתי על הצורה שבה חיי נראים כיום, אין ספק שאני מכורה לעבודה. אני כמובן מכחישה זאת בתוקף, אבל מתחילה להאמין שהאדרנלין שואב גם אותי פנימה לתוך הסחרחרה שמנטרלת ממני את פגעי החיים. ככל הנראה אלו סדרי העדיפויות שלי. אני לא מסירה מעצמי אחריות ולא אוחזת באיזושהי בעיה עקרונית עם זה. ובכל זאת, איש לא מכריח אותי לעשות דבר, אין לי מחויבות מלבד לעצמי, וכל מה שקורה בחיי הוא לחלוטין עניין של בחירה חופשית.
אלא שלפרקים ובתוך כל הביטחון העצמי הזה שאני מפזרת סביבי, אני תוהה אם העובדה שכבר שש שנים ואולי יותר לא טסתי לחופשה בחו"ל אמורה להדליק אצלי איזו נורה אדומה או שמא לאותת לי לעצור, להאט או לנשום. והאם ההערות העוקצניות של החברים הקרובים שלי, "אף פעם אין לך זמן", הן משהו שאני צריכה להתייחס אליו ברצינות או פשוט לנפנף אותם לעזאזל, כי גם אני צריכה להתפרנס איכשהו.
בניגוד למה שהפכתי להיות, דווקא גדלתי בבית שבו שם המשחק היה איזון בין עבודה לבין משפחה. בית שבו ההורים עבדו במשמרות ותמיד היה הורה אחד בנמצא, וברגע שיום העבודה היה מסתיים איש לא היה מדבר ביזנס ליד הילדים. אם יש משהו שהורי תמיד עודדו אותי לעשות ועדיין מעודדים, הוא לא לטבוע בעבודה עד כלות הנשימה או כמו שאמא שלי אומרת: "שימי לב שאת לא מפספסת את עצמך בתוך כל הסיפור הזה".
התירוץ הקבוע שלי תמיד היה שהמקצוע הוא גם התחביב, הוא חלק מהמסע שלי בחיים, ומבחינתי כל עוד אני עוסקת במה שאני אוהבת, הכל שזור זה בזה. ואז בוקר אחד התעוררתי והתחלתי לתהות אם בעצם מדובר בשקר הגדול ביותר שאני מספרת לעצמי. זה קרה לי כבר פעם אחת, עם העיסוק הקודם שלי, שלו הקדשתי את כל שנות העשרה וה־20 של חיי ולא נותר לי בסוף כלום.
אלא שגם כשאני נותנת את הנאום המשכנע ביותר על מסע ודרך וקריירה, דווקא חברים בני גילי ובעיקר אלה שצעירים ממני לא ממש משתכנעים. הם שייכים כבר לדור שלא חונך חברתית לכך שקריירה היא יעד, ושהמסע הזה שנקרא חיים חייב להיות מרוץ אחד גדול אחרי המונח המנופח מכל פרופורציה שמכונה קריירה. זה לא העסק של הדור הזה יותר. השאיפות הגרנדיוזיות לכבוש את העולם הפכו לכיבוש פסגות קטנות אינדיבידואליות ופרטיות כמו לסיים מרתון של ריצה או סדרה. טוב או רע? תלוי מאיזו נקודת מבט מסתכלים על זה.
כשאני מביטה עליהם או ליתר דיוק כשהם מביטים עלי וזורקים לי: "אין לך חיים", אני דווקא עונה שיש לי המון, ואז אני חושבת לרגע אם הבאג נמצא אצלי או אצלם או שאין חוקיות בעניין הזה בכלל. מבחינתם למשל, כל מה שחשוב הוא להרוויח שכר טוב במעט זמן ולחזור הביתה. הם רוצים לראות סרטים, והצגות ולנסוע כמה פעמים בשנה לחו"ל ובעיקר לא להתעסק עם כל מה שנקרא עבודה מעבר לשעה 6 בערב. האמת היא שגם אני קצת לפעמים.
הסיפור הזה של מרדף אחר הקריירה הוא מבחינתי החלום ושברו. כשהייתי ילדה היו לי שאיפות מאוד גדולות להיות אשת עסקים, לנהל אנשים ולו כדי לנסות לצאת מהמעגל הסגור של הישרדות כלכלית ותלות במעסיק ובמקומות עבודה ותלושי שכר. רציתי עצמאות, רציתי חופש ואולי רציתי בעיקר שתהיה לי היכולת לקנות את העולם ולעשות מה שארצה ומתי שרק ארצה. איפשהו בדרך גיליתי ששעות עבודה מטורפות לאו דווקא מכניסות כסף, והפיקציה הניהולית שחשבתי שתציל אותי בחיים היא לא מה שחלמתי עליה.
כאמור, בימים אלה אני עסוקה בלהסביר לאנשים ואולי קצת להתנצל בפני כל מי שטרם קראתי את הודעתו בוואטסאפ שאני לא באמת מכורה לעבודה, אלא שהכל בחיים מגיע בתקופות. מנגד, נדמה לי שזה אולי עוד אחד מאותם שיעורים שבהם צריך ללמוד להפסיק להתנצל על הבחירות שלנו בחיים. בסופו של דבר, כולנו באותה סירה.