"אין דבר כזה ללכת ברחוב. לא הולכים לחנויות, ממילא את הכסף צריך לשמור לאוכל. לא מסתובבים עם הילדים בחוץ, בגלל החשש שיחטפו אותם כדי לדרוש כופר. כנופיות חמושות מסתובבות ברחובות. אף פעם לא היה כל כך מסוכן כאן כמו עכשיו", את הדברים הללו אמר לי השבוע אחד מחברי הקהילה היהודית בקראקס, בירת ונצואלה. "האנטישמיות הרימה ראש, כולל של גורמים המקורבים לשלטון".
בשנת 2000 יצאתי עם משפחתי לשליחות בת שנתיים בקראקס. מצב הקהילה היהודית, שמנתה כ-18 אלף תושבים, היה מצוין. הקהילה הייתה אמידה מאוד, בעיקר לעומת האוכלוסייה המקומית הכללית. רבים מהם חיו חיי פאר, וגם החיים הקהילתיים היו נוחים. במועדון הישראלי, המקום שבו יש בריכה, מגרשי טניס ומסעדות, בילו אלפי אנשים מדי יום. זמרים ישראלים כמו יהורם גאון ואייל גולן הגיעו להופיע, וגם מיומנה עלתה על בימת תיאטרון הבירה. חמישה בתי ספר וגני ילדים יהודיים היו בעיר וכמעט אפס אחוזי התבוללות. האדם הפשוט ברחוב לא ידע כמעט דבר על היהודים, ואף פעם לא חששתי לומר שאני מישראל.
אבל, כאמור, מאז התמונה השתנתה. כיום נותרו בוונצואלה כחמשת אלפים יהודים. הביטחון האישי, המצב הכלכלי והאנטישמיות הולידו גל עזיבה. כמעט כל מי שיכול היה לעזוב לא נשאר שם.
הקהילה שכרה אנשי מקצוע כדי לתעד התקפות אנטישמיות, שבאות לידי ביטוי בעיקר בכלי התקשורת. ונצואלה ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל בשנת 2009 והפכה לפרו-פלסטינית, וכמו שקורה לא פעם, גם לאנטי-ציונית ואנטישמית.
השבוע אירחה ונצואלה את פסגת ארגון המדינות הבלתי מזדהות (ארגון שהוקם בזמן המלחמה הקרה בין ארה"ב לרוסיה). רוב המדינות החברות בארגון התעלמו מההזמנה של הנשיא ניקולס מדורו, אבל האורח החשוב מבחינת מדורו הגיע: אבו מאזן. יו"ר הרשות הפלסטינית התקבל בכבוד רב. בתום הכינוס יצאה, כמובן, הצהרה חריפה נגד מדינת ישראל. בישראל כמעט לא שמענו על ההצהרה הזו, אבל כל התבטאות כזו מחלישה את הקהילה היהודית בוונצואלה.
המצב במדינה החל להתדרדר ב-1999, כשהוגו צ'אבס עלה לשלטון. צ'אבס היה אדם כריזמטי, אך שנוי במחלוקת, שהוביל את המדינה לסוציאליזם לפי שיטתו. הוא הלאים רבים מהמפעלים, בתי החרושת, כלי תקשורת ורשתות המרכולים. תקופת שלטונו התאפיינה בשחיתויות, בהלוואות ענק שנטל על חשבון עתודות הנפט, בניתוק הקשרים עם ארה"ב ה"אימפריאליסטית" והידוק הקשרים עם פידל קסטרו, הרודן מקובה ועם איראן. כתוצאה מכך המטבע נחלש, והאינפלציה הייתה בשמיים. צ'אבס מת ממחלת הסרטן ב-2013, החליף אותו הנשיא מדורו ומאז המצב הפך גרוע אף יותר.
האינפלציה כיום עומדת על 1000%, במדינה חסרים מוצרים בסיסיים כמו קמח, סוכר ונייר טואלט. כדי להשיג אוכל יש לעמוד במשך שמונה שעות בתורים ארוכים למרכולים המולאמים, או לקנות בשוק השחור במחירים דמיוניים. הנכסים שהיו לאנשים הפכו לחסרי ערך, כי אין מי שיקנה אותם. בתי החולים סובלים ממחסור חמור בתרופות, והדבר גורם לאובדן חיי אדם.
קשר משפחתי
הקהילה היהודית מנסה לשרוד בתוך המצוקה הזו. מרבית האנשים הוציאו את הנכסים שלהם אל מחוץ למדינה, כשעוד היה אפשר. רבים מהם עזבו לפלורידה, לפנמה ולספרד. חלקם הגיעו גם לישראל. אלה שנשארו שם חוששים לדבר, חוששים להסביר עד כמה המצב קשה, ואולי חוששים להודות בינם לבין עצמם שאין להם עתיד במדינה שבה נולדו וגדלו.
הקהילה מזדקנת, ולמוסדות הקהילה אין די כסף כדי לתמוך במבוגרים. חלקם סובלים ממחסור באוכל ובתרופות. "יש מבוגרים שהארוחה היחידה ביום שהם אוכלים היא במרכז הקהילתי היהודי", מספר אחד מבכירי הקהילה. "אם יש אישה מבוגרת שהילדים שלה כבר עזבו את ונצואלה, אין מי שיעמוד בשבילה בתורים הארוכים כדי לקנות מצרכים. אין מי שיסתובב בשבילה בשוק השחור, אז האוכל היחיד שהיא תאכל יהיה מה שהיא תקבל אצלנו".
גם להשיג תרופות זה דבר לא פשוט. ארגון שנקרא "ביקור חולים" מנסה לסייע לקשישים לקבל את הטיפול הרפואי שהם זקוקים לו. בתי הספר בעיר נסגרו והועברו למועדון "הברייקה", והם מאובטחים כמו מבצר.
ראשוני היהודים הגיעו לוונצואלה ככל הנראה ב-1790. הם היו צאצאי אנוסים שהגיעו מהאי קורסאו והתיישבו בעיר קורו. ב-1890 הגיעו למדינה יהודים מספרד, שחיו כיהודים באופן גלוי. בתחילת המאה ה-19 הם התארגנו בקהילות. במאה ה-20 הקהילה גדלה מאוד וקלטה יהודים שהגיעו אליה ממרוקו וגם מאירופה שלפני מלחמת העולם השנייה.
כשהקהילה התעשרה היא תמכה רבות בישראל והזרימה כספים להקמת מוסדות תרבות ובריאות בארץ. הם ציוניים ואוהבי ישראל. מי שייכנס לאתר האינטרנט של ארגון הגג של הקהילה, יראה שכל החדשות המופיעות שם קשורות לישראל, להצלחה של ישראלים בארץ ובעולם, ולדאגות של ישראל. אולם האם אנחנו מודעים לדאגות שלהם?
העובדה שאין לישראל יחסים דיפלומטיים עם ונצואלה מקשה על המוסדות הרשמיים של המדינה להיות בקשר גלוי עם המוסדות הקהילתיים. אף על פי כן, הסוכנות היהודית שומרת על קשר איתם, ובמשרד הקליטה הציעו הטבות מסוימות לעולים מוונצואלה. אבל זה לא שינה את התמונה מהקצה אל הקצה. כרגע הכי חשוב לקהילה היהודית שם הוא המודעות שלנו למצבם.
כששאלתי את הבכיר מהקהילה איך אפשר לסייע להם, הוא הסביר שלבעלי אזרחות ישראלית קשה לקבל ויזה וצריך לעשות זאת בספרד. מעבר לכך הם רוצים שמורים מישראל יגיעו אליהם ויעזרו בהנחלת הזהות, הם זקוקים לאוכל ולתרופות עבור האוכלוסייה המזדקנת ועבור משפחות נזקקות; הם משוועים לאנשי תרבות ישראלים, שיבואו לשיר ולדבר איתם, שיפיחו רוח במפרשים; הם רוצים לצחוק ולהתרגש, והם צריכים עזרה בקליטת עולים. משפחות שמשאירות בוונצואלה נכסים ובתים שכיום לא שווים הרבה, חוששות לעלות לארץ ולהתחיל מההתחלה בלי הון עצמי.
נדמה לי שאת היחס בין מדינת ישראל ליהדות הגולה בכלל ולוונצואלה בפרט, אפשר להשוות ליחס שבין הורים לילדים. כשמדינת ישראל הייתה צעירה, הוריה (כלומר יהודי התפוצות) עזרו לה. הם נתנו לה את כל התמיכה שיכלו לתת ותמיד התעניינו בהתפתחות שלה. עכשיו ההורים הזקינו והם זקוקים מאוד לילדה שכבר בגרה ויכולה לסייע. אבל היא כל כך עסוקה בעצמה, עד שלפעמים היא שוכחת את הקשר המשפחתי.