טור זה מופנה אליכם הגברים, המסוקסים, השרמנטיים, הרומנטיים, מורדי השערות במפשעה, אלה שמורטים בפינצטה את יתרת שיער הערווה. המתחשבים, הרגישים, אלה שמתיימרים להיות כאלה, אבל יוצא להם קצת עקום. הביישנים, שרוצים לדבר, אבל יוצא להם עמום. לוקחי הסטרואידים למיניהם, הנראים כמו בובה מתנפחת וגם אלה שאוהבים לקבל בתחת. המנומסים, הזיינים, אלו שהיו עם כל העולם ואחותו ואז מגלים שגם נתנו בראש לחבר הטוב, או לבת דודתו.
החושניים, עובדי המשרות הבכירות, אותם מיוחדים שחושבים שבנופש מפנק הם יכולים לקנות נשים וילדות. גם הקמצנים שכואב להם לשלם על כוס קפה, או אלה שקמים בבוקר ואומרים למראה שהבבואה המשתקפת מולם היא דבר כה יפה. אלו עם הביטחון העצמי המופרז, שיום למחרת הסקס, מתפיידים ונותנים גז. אנא הפנימו את הדברים הבאים המועלים כאן על הכתב, אם הינכם באמת רוצים שבסוף היום תהיה מישהי שתסבן לכם את הגב: אין לנו הנשים בעיה עם פרידות.
ממש לא. נהפוך הוא- לעתים אתם עושים לנו טובה ענקית וחוסכים לנו שברון לב של שנים וטיפולים פסיכולוגים (הון עתק שבהחלט עדיף לבזבז על חופשה בתאילנד). אנו מברכות על כנות, מודות על גילוי נאות ומספיק חזקות להתמודד עם האמת, כואבת ככל שהיא לא תהיה. אנו יודעות למחול על כבודנו ולשים את האגו הענק שלנו על המדף בצד לכמה רגעים - העיקר שנשמע את כל האמת בפרצוף. לא רוצות מילים בעטיפה של צמר גפן, לא במשחקי נשיקה-סטירה, לא במתק שפתיים, שבסוף עושה לנו כאב שיניים. לכן רק בקשה אחת - דברו, רמזו, זרקו עצם, קריצה, תחרצו לשון. משהו.
לאחרונה חוויתי רומן ספק אמיתי ספק בדיוני. בעיקר בגלל הסוף שלו, נותרתי מלאת תהייה. הבחור נעלם. התפייד. התאדה. ג'יני השד בבקבוק הוא טירון לעומת ההברזה של הנ"ל מחיי. לרגע חשבתי לעצמי שהוא התייעץ עם אורי גלר כיצד לעשות זאת בצורה כל כך יסודית ופוגעת. כל כך משכנעת. כיצד אדם שהראה כל הרבה התעניינות ורצון, מתהפך על עצמו, הופך למישהו אחר, וכדב בתרדמת חורף נכנס לישון.
כמו לזרוק חלב פג תוקף מהמדף
לאחר שהוא התאדה, הבנתי שהודעות וטלפונים לא יעזרו, לכן הקשבתי לקול ההיגיון ולא הפסקתי לנסות. אבל לא הרגשתי פאתטית. כל עוד לא שמעתי את ה"לא", זה מבחינתי עומד וקיים ומתקיים, גם אם רק אני עם עצמי בקשר הזה. אפילו הגדלתי לעשות ושכנעתי את עצמי באופן מתבקש יותר או פחות, בצורה פולנית למדיי ש"אולי קרה משהו לו, או לבני משפחתו". המחשבה הזאת הצחיקה אותי, כי היה לי ברור כשמש שהכול בסדר כאן, חוץ ממני. סירבתי לשחרר. לא רציתי להיות זו שנפרדים ממנה, אחרי שמבטיחים לה את הירח וחוזרים ובקושי מדליקים לה את האור.
שיחות עם עצמי, ניתוחים שלא היו מביישים את ורדה רזיאל ז'קונט בתוכנית לילה אפלולית ברדיו, בקבוקי יין שהתרוקנו, פחיות בירה שנעלמו, קופסאות סיגריות שעישנתי אחת אחרי השנייה – כל אלה עדיין לא גרמו לי לתובנה הנשגבת מבינתי - מדוע זה הסתיים. כמו להעיף חלב פג תוקף על המדף. ניסיתי להבין מה עשיתי לא טוב, מה כן אמרתי, מה לא אמרתי, איך התבוננתי, וחשבתי שאולי אפילו עשיתי משהו שהבהיל אותו במיטה. ואז הבנתי - הוא פשוט לא מספיק בשבילי, כמו שאני רציתי להיות מספיק בשבילו. הוא ממש ליד, הוא מאוד קרוב. אבל זה רק החלקים, לא השלם.
אז הודיתי לו בוואטסאפ מסכם ואיחלתי לו את הטוב ביותר, למרות שהוא גרם לי להתרחק קצת מהמין הגברי (לא באמת. כי אני צריכה מין. גברי. תמידי). אז, גבר מחליף גבר מחליף גבר. הודיני אומנם יצא מחיי, אבל הריבאונד שנכנס היה שווה את שברון הלב הזמני. אז, הודיני - שא ברכה. מודה. מודה. מודה.