בתו של חבר שלי מאושפזת לאחר שחיית אדם פירק אותה בדקירות

איכילוב. בכל פעם שאני מתקרב לביה"ח הזה אני מרגיש לא טוב. זה לא הוא, זה אני. גם אם אני סתם חולף לידו בנהיגה. אבל עכשיו מחכה שם חבר שלי, אדם מוכר, שבתו נכנסה לכרוניקה הפלילית כקורבן תקיפה. היא מאושפזת בטיפול נמרץ, חבולה, עם יותר מדי פצעי דקירה, והוא יכול רק להתפלל לשלומה. אז מאפסנים את תחושת הבחילה מהמקום, לובשים את הפוזה העניינית ובאים לחזק ולעודד.

הוא כבר לא ילד, אבל כספורטאי עבר הוא שמור היטב, מאומן וקפיצי. הוא רק בודק את עצמו בשקט, היכן טעה. איך קורה שהילדה שלו, רק בת 17, מותקפת בידי בן זוגה לשעבר, והוא לא יכול היה למנוע את זה. כל חייו הוא הולך בתלם. תמיד הקפיד ומקפיד על שמירת חוק, קלה כחמורה. ועכשיו הוא שואל את עצמו מה יהיה הלאה. הילדה תחלים? ברמה הגופנית לא צפויות בעיות. היא צעירה, היא חזקה, בעוד כמה שבועות תישארנה רק צלקות. אבל מה יקרה בתחום הנפש? הרי צפוי משפט, היא תתבקש להעיד, הטראומה תלווה אותה עוד שנים רבות.

"שמע קטע. מי שהצילה אותה זו עוזרת הבית, ערבייה. אם היא לא הייתה שם, היית פוגש אותי במקום אחר. אתה מבין? העיקר שמספרים לנו כבר שנים שכל הערבים הם חיות. אבל ערבייה הפרידה בגופה בין חיים ומוות לבת שלי. עוד דקירה אחת, והיא לא כאן. יהודים זה תמיד בסדר, אנחנו אף פעם לא חיות".

הוא מדבר בשקט, לא אחד שמתלהם. רק משפת הגוף שלו ניכר בו שהוא קרוב לפיצוץ. על פרטי המקרה יש איסור פרסום, כי מדובר בקטינה. אבל זה באמת מזעזע, וכבר ראיתי ושמעתי בחיי על מקרים מזעזעים. סביר להניח שהתוקף יואשם בניסיון לרצח. משפחתו המבוססת תשכור עבורו את מיטב הפינגווינים הפליליים, שיצהירו בבית המשפט שמדובר בצעיר נורמטיבי. הם יטענו בלהט שזו הייתה מריבת אוהבים, התלהטות יצרים, ולכן הלקוח שלהם ראוי לסיכוי נוסף. והרי בני ישראל רחמנים בני רחמנים הם.

החבר שלי יודע מה העונש המקסימלי על ניסיון רצח, אבל ברור לו שעונש מרבי לא יהיה כאן. החשוד שיהפוך לנאשם אינו ערבי מהשטחים או בן לעדה האתיופית, שאיתם ממצים את הדין. החשוד הוא מה שעו"ד צבי לידסקי ז"ל הכניס לתודעה כ"בן טובים". אני שמעתי אותו טוען כך אין ספור פעמים, כאשר העדפתי את בית המשפט בוויצמן 1 על הסטאלג של מערכת החינוך. אז הנה, את "בן טובים" אני זוכר, ומשוואה בעלת נעלם אחד תמיד תהיה נעלם בשבילי. אז לבני טובים שמגיעים עם סכין בכוונה לרצוח יש רף ענישה אחר. הם מועמדים אוטומטית לשיקום, כי הם לא ערבים ו/או אתיופים, ומערכת האכיפה מאמינה בהם. כאשר התוקף ייקלט בשב"ס, יהיו מספיק קרימינולוגים קליניים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שיפנו אותו לסדנאות ולטיפולים, ובבוא הזמן ימליצו על קיצור העונש.

ובכל אותו זמן, החבר שלי יהיה עסוק בשיקום בתו הצעירה. כקורבן עבירה אין לה זכויות אמיתיות. היא תחשוש מהיום שבו ישוחרר, והוא בחור צעיר מאוד, שעלול להגיע כדי לסגור חשבון. להשלים את המשימה שהחל ורק בדרך נס הוא לא השלים. מי יגן עליה? איך היא תנהל את חייה? איך תתגבר על הפחדים והחששות? אלה שאלות ללא תשובות, שיעסיקו את החבר שלי בשנים הקרובות, אולי כל חייו.

"שופטים זה כמו רולטה"

אנחנו רגילים לשמוע דיווחים על מקרים כאלה מדי יום. אבל כאשר אתה מכיר את המעורבים, זו כבר לא כרוניקה, זה החיים. והחיים הם לא מה שהבטיחו לנו. איך אנחנו אמורים להגן על בנותינו מתוקפים, כשכבר עכשיו, כאשר אנחנו משתמשים בעיתון לניגוב שמשת המכונית, הפינגווין שמייצג אותם מבקש לשלוח אותם להסתכלות. כן, איזו מילה טובה של אוכל ראשים עם הסמכה בפסיכיאטריה בטח לא תזיק. אולי הוא יעיד שבעת השאיפה לרצוח ילדה בת 17 הקליינט לא היה שפוי. רק באותו רגע, כי בדרך כלל הוא בסדר. עובד, משלם מסים, תורם לחברה. אבל רק ברגע אחד הוא רצה להוריד ילדה צעירה. אז ביהמ"ש צריך להתחשב ולהקל בעונש.

שוב, הפרטים חלקיים, אבל באמת קשה להבין פינגווין שיקבל עליו ייצוג של חיית אדם כזה כאשר יתוודע לפרטים המזעזעים. הפינגווין, אולי גם אב לבת או יותר, הרי לא יחשוב מה היה קורה אילו הבת שלו הייתה עכשיו למעלה, בטיפול נמרץ, מחוברת למכשירי החייאה. הוא יחשוב על החשבונית, עם הסכום הגדול. ואם הוא מנוסה ומיומן, מיד אחרי הגשת כתב האישום הוא ינסה לסגור עסקת טיעון מקילה. וכל הווייבערס בפמת"א יקשיבו לו, וילכו לקראתו. הרי כל המערכת עובדת על דוחות אקסל, הרשעות מתקבלות בברכה, חבל לבזבז את זמנו היקר של בית המשפט, תמיד עדיף עסקות טיעון, ואפשר להגיע בזמן הביתה לאסוף את הילדים מהגן.

לחבר שלי ולבתו יסבירו בשקט שזה טוב גם להם. בשביל מה לילדה להעיד? מדוע זה טוב להעיר את הטראומה? הרי הנאשם יודה בביצוע העבירה, רק שבמקום 20 שנות מאסר הוא יבקש הקלה קטנה בעונש, נגיד חמש-שש שנים. כן, זה עונש ראוי והולם, יאמרו להם, נרחיק אותו מהחברה. תבדקו את הסטטיסטיקות במקרים דומים, תבינו שביהמ"ש הוא רולטה. תלוי איך השופט/ת קמו היום, לכתוב את גזר הדין. וקורבן העבירה ומשפחתו יושבים שם, ולא מאמינים לשטויות שאומרים להם. אבל כבר סגרו להם דיל מעל הראש. 60 חודש, מינוס 20 על התנהגות טובה, הפחתה מינהלית נוספת של שב"ס, חורף-קיץ, קיץ-חורף, והחיה בחוץ אחרי ארבע שנים, אולי פחות, אם ממש יביע חרטה. הוא יהיה בן 23 או קצת יותר, והוא כבר כאילו משוקם. ואם הבחור מספיק אינטליגנטי, והפינגווין מספיק תותח, הוא בכלל מבלה את התקופה בבי"ח פסיכיאטרי. יישב על הדשא, יעשן ויצפה בציפורים. יש קפיטריה, מבקרים, והחיים סבבה.

אבל בקצה הסקאלה יש ילדה בת 17. ובכל פעם שהיא תתבונן במראה היא תראה את הצלקות, ויש הרבה, המון, כי החיה פירק אותה בדקירות בכל פלג גופה העליון. שתי הריאות נפגעו וגם הטחול. כי הבחור הנורמטיבי, כפי שיציג אותו הפינגווין, בכלל הסתער עליה כשהייתה באמבטיה. ככה זה בני טובים: הם תוקפים מהגב, גם אם המטרה היא ילדה צעירה. כי זה נורמטיבי ככה להיות גיבור. צלקות רואים, אבל את הצלקות בנפשה לא רואים. רק היא תראה, לא אמא ואבא, וגם לא שום מטפל/ת, שידברו איתה. כי עם יד על הלב, כמה מאיתנו באמת שופכים את כל מה שיש להם ובהם, בפני אדם זר, עם תעודות אלה ואחרות? אני רגיל להסתלבט עליהם, לתת להם את מה שהם רוצים, רק שיעזבו אותי בשקט. אבל היא רק ילדה, היא לא מיומנת כמוני בהתמודדות עם אוכלי ראשים.

"לך תברך בשביל הילדה, בסדר?"

הבטתי בו, מחייך חיוך מאולץ למבקרים של המשפחה. משחרר את האמירה הבנאלית "הכל בשליטה, יהיה בסדר", לכל אחד ואחת. אז נכון, הכל בשליטה. אבל ב"יהיה בסדר" גם הוא לא מאמין, לא עכשיו, כאשר הוא רק בפרומו של הסרט.

עד אתמול באחת וחצי בצהריים חייו היו סדורים, הכל באמת היה בשליטה. הוא מוקפד כזה, מתאמן כל יום, אוכל רק בריא, נוסע להסתפר בגבעת עדה כי הוא נאמן לספר. הוא לא מעשן, אלכוהול הוא שעשוע חברתי בשבילו, אחרי דרינק הוא לא ינהג. אדם אחראי. גם כאשר חיית האדם איים על בתו הוא פנה לרשויות החוק, כפי שמצופה. אני מכיר כמה אנשים שבמקרים דומים היו שולחים כמה חבר'ה טובים לישון עם המאיים במיטה בלילה. חיבוקי כזה תמיד מועיל יותר ממערכת האכיפה, עובדה: גם צו הרחקה לא מנע מהמחזר האולטימטיבי להמשיך להטריד את מושא אהבתו. גם את הוריה הוא הטריד, והם ביקשו בלשון יפה ותרבותית שיוריד את הלחץ, והוא הבטיח להתנהג.

זה בסך הכל היה סיפור של קיץ, של חופש גדול. מבחינת הילדה זה התחיל וגם נגמר. מבחינתו, כך מתברר, ממש לא. החבר שלי היה משוכנע שהסיפור נגמר, הוא תייק אותו בראש כהיסטוריה. הוא אדם מוכר מאוד, אבל הוא דיסקרטי וחרד לפרטיותו. פתאום כל כלי התקשורת מתקיפים אותו, כי צריכים כותרות, והסיפור הזה בצפון ת"א הוא ממש ג'וס. מרמלה ולוד, או כפר קאסם וטייבה, הציבור ממש לא מתרגש. כי זה קורה כל יום. ספורטאי עבר - זה מוכר יופי. תרגיע, אני אומר לו, זה המקצוע שלי, אלו החיים שלי. אני מכיר את החלאות, כי גם אני חלאה בדיוק כמוהם, אתה והילדה זה הסיפור עכשיו, אחי. גם אתה מכיר את הז'אנר.

"אתה יודע, כשקיבלתי את הטלפון לא ידעתי מה קורה איתי. לאן אני רץ, לדירה או לבית חולים. חשבתי שאני בהתקף לב, הכל הסתובב סביבי, לא ראיתי בכלל. לא יודע איך הגעתי לבית החולים. ורק שתבין, האמבולנס הגיע אליה בתוך חמש דקות, ואני פגשתי אותם במיון. אז זה היה ממש מהיר. דיברו אלי ולא הבנתי מה אומרים, הכל היה סמיך".

למזלו הילדה הגיעה לידיים של ד"ר דרור סופר, הטראומטולוג של איכילוב. אנחנו מכירים אותו מסדרת טלוויזיה. רופא שהקדיש את עצמו להצלת חיים 24/7. חי ברמת השרון, מגיע על קטנוע לכל אירוע טראומטי. עקבתי אחרי הסדרה, זכרתי שהוא למד 16 שנה, אב לארבעה, בתו גם לומדת רפואה. אבל היו רגעים בסדרה שגם הוא ויתר, ואמר שאי אפשר לריב עם אלוהים, כי הוא תמיד מנצח. אז הבנתי את המפגש הזה של החבר שלי עם ד"ר סופר. לא שאלתי אותו אם צפה בסדרה, ואם זכר את הפרק הזה שגם הדוקטור אמר: "די, תעזבו אותו. אנחנו לא יכולים לעזור לו". זה רגע מכונן, של אחד שמציל חיים כל יום, מודה שגם הוא מוגבל.

"אתה יודע, קוף, הוא לא מדבר הרבה, דרור. הוא רק אמר לי: יש שני דברים לומר לך. 1. הילדה תחיה; 2. היא לא תהיה נכה. ואז הוא הלך, ואני, ירד ממני הלחץ פתאום, התחלתי לראות דברים מסביבי, הבנתי איפה אני נמצא".

התחלתי לשאול אותו על המוגלובין וחשש לדימום פנימי ושאר ירקות.

"תעזוב אותי. מה אתה מבלבל לי את המוח".

אני רוצה למקד אותך, כדי שתירגע.

"אתה יודע מה? אתה צודק. הילדה הייתה בקורס של מד"א, למדה החייאה. עם כל המצב שלה והדם, היא עוד נתנה הוראות לעוזרת איפה ללחוץ, כדי לנסות לעצור את הדימום".

יופי, היא שאטרה כמוך, יודעת לטפל במשברים, תתחיל להרגיע, זה מסע ארוך. שמור אנרגיה.

נפרדתי ממנו והשארתי אותו לבד, ללילה הקשה של חייו. יאללה, אם היא עוברת את הלילה, תלך לברך "הגומל" בבית כנסת.

"תגיד, אתה בסדר? ראית מה אכלתי עכשיו? איזה בית כנסת? מה אני דתי? אני אתחפש לדתי?".

לא, ממש לא, גבר. הרי גם אני לא בדיוק רב, וכמה אני אוהב את העסקנים של אלוהים אתה הרי יודע. אבל זה משהו רוחני כזה, שאני לא יכול להסביר לך. אני, כשאושפזתי כאן לפני חודש, איך שיצאתי הלכתי לחבר דתי שהראה לי מה אומרים. כי חיפשתי חיזוק, כי פחדתי, כפי שלא פחדתי בחיים. להזיק זה לא מזיק. אז מה אכפת לך? לך תברך בשביל הילדה, בסדר? לא בשבילך. חתיכת טומטום.

היה ברור לנוכחים שאם היא עוברת את הלילה בטיפול נמרץ, היא בדרך הטובה לצאת ממצב חירום. בדרך לחניון הבטתי בחולים ובבני משפחותיהם. אנחנו בתקופת סליחות עכשיו, אז מדוע אלוהים לא מרחם? מדוע אנשים וילדים צריכים לסבול?

"אל תהיי כמו אבא, אל תלכי על הקצה"

במכונית טלפנתי לבתי הבכורה. היא בת 25. היא נמשכת לטיפוסים שלא באים לי טוב למשקוף של העין. הבריאה אני מתכוון, זו שרואה הכל, וגם ראתה יותר מדי טיפוסים בחיים. סיפרתי לה איפה הייתי עכשיו, וביקשתי שתביא לאבא בן זוג חנון כזה, לא אפוי דיו, אבל בוגר 8200 עם חלומות לסטארט-אפ. אחרי שהתגברה על ההלם הראשוני מהסיפור, היא צחקה ואמרה שהבחורים מ-8200 עם האלגוריתמים משעממים אותה.

די עם השטויות שלך. אל תהיי כמו אבא, אל תלכי על הקצה, ואל תחפשי ריגושים מפחידים. אני כבר חוויתי מהסחורה הזו מספיק, גם בשביל כל הילדים שלי, גם בשביל הנכדים והנינים.

"בסדר, אבא. כרגיל אתה מושפע, ואתה חופר. אל תדאג, אני לא פראיירית בכלל".

בסדר, נו, דמות חינוכית אף פעם לא הייתי. אבל אני יודע שאני בתודעה של הבנות, שאם צריך, הן יודעות למי לפנות בזמן שזה קורה.

הגיע הבוקר, טלפנתי כדי להתעדכן. הילדה שלו בסדר, העבירו אותה למחלקה, בעוד כמה ימים היא תשתחרר. התוקף שלה נעצר כבר אתמול, והובא להארכת מעצר בפני שופט. הפינגווין שמייצג אותו לבש את הגלימה, הסיר את הרייבאן, וכצפוי ביקש מהשופט לשלוח אותו להסתכלות. כן, תעשיית הצדק עובדת, ונראית במיטבה, כרגיל. הקורבן במיטה עם המכשירים, העבריין התוקף יהיה על הדשא עם הציפורים. חשבתי מה היה קורה אם החבר שלי היה פונה, כשעוד אפשר היה, לאנשים שמכירים אנשים. ואותם אנשים יודעים לעשות צדק אמיתי, שטיעון של הפינגווין: "זה סיפור של אהבה נכזבת", ממש לא מקובל אצלם. כי לא מקובל אצלם ש"אוהב" מגיע עם אולר לדרמן, ופותח 11 חורים בגופה של אהובתו - במטרה להרוג - רק כי לא ענתה לו לשיחת טלפון.

אבל החבר שלי לא כזה. הרי אמרנו שהוא הולך בתלם, אזרח שומר חוק. רק חבל שהחוק יעשה ממש צחוק, מבתו וממנו. אבל אלו החיים, ולך תגדל איתם ילדים, ותלמד אותם שרק חוק מונע אנרכיה. רק שלפעמים, ממש חבל שהוא מונע. החוק.