אפשר להתווכח על השאלה אם היה פעם מועמד כמו דונלד טראמפ – אבל יהיה קשה לטעון שהיה פעם עימות, דיבייט טלוויזיוני, בהשתתפותו של מועמד כמו דונלד טראמפ. ומכיוון שעוד לא היה עימות בהשתתפות מועמד כמו טראמפ, לא הייתה עוד הזדמנות לאף אחד לבחון כיצד משפיע עימות בהשתתפות מועמד שכזה על ציבור הבוחרים. אולי הוא משפיע לטובתו. אולי הוא משפיע לרעתו. אולי, כמו רוב העימותים, כלל אינו משפיע. התשובה בסקרי הימים הבאים, ולא רגע אחד לפני כן. כל מה שאומרים הבוקר הפרשנים הוא בגדר ניחוש הנוגע לאירוע שאין לו תקדים. ניחוש באפלה.
לא קשה לומר מי שלטה טוב יותר בחומר: קלינטון, וזה בלט כבר מתחילת הדיון, כשעסקו בענייני כלכלה ומסחר, יודעת יותר, מעודכנת בפרטים. טראמפ אמנם תקף מוקדם ונכון (פוליטית) בעניין הסכם הסחר "NAFTA", אבל לאורך כל הדרך הוא משייט ליד העובדות, מזלזל בהן. זה הכל מילים, כמו שאמר. ודחף חצי משפט של פרסומת למלון החדש שלו בוושינגטון (אחרי שהשמיץ, במידה של צדק, את מצבם של שדות התעופה באמריקה). קלינטון ניסתה להוכיח שטראמפ משטה בכולם, לא משלם מיסים, לא מתגמל עובדים. טראמפ לא בדיוק התגונן. הוא רק קצת התגונן, אבל גם קצת הודה: בעסקים, כמו בעסקים, אני עושה מה שצריך כדי להרוויח. לך תדע אם הבוחרים לא רוצים שאדם כזה יעשה עסקים בשמה של אמריקה – בלי יותר מדי עכבות, בלי יותר מדי מחשבות על מה מותר ומה אסור.
לא קשה לומר מי הכתה חזק יותר: קלינטון הביטה בטראמפ כמו בילד טעון טיפוח. גיחכה כשהתבלבל, נשפה כשהפריח הבלים. קלינטון האשימה את טראמפ בגזענות – אגב, חלק ניכר מהציבור האמריקאי אכן מסכים שטראמפ גזען. היא הזכירה את ניסיונותיו לטעון שהנשיא ברק אובמה לא נולד באמריקה. היא הזכירה שהחברה שלו סירבה למכור דירות לשחורים. היא נראתה בטוחה יותר, יציבה יותר. היא ניסתה לחזק את דימויו כמטורלל ("בוא תגיד עוד דברים מטורפים"), הוא סייע לה בזה כאשר נכשל בלשונו, כהרגלו, בשטויות כמו "נלחמת בדאעש כל חייך הבוגרים" (דעאש כמובן לא קיים כל חייה הבוגרים של קלינטון, גם לא קרוב לזה).
הצניעות מחייבת
המועמד הדומה ביותר לטראמפ בעידן המודרני, לפחות בכל מה שנוגע לטמפרמנט ולחריגות לעומת הסביבה הפוליטית המקובלת, היה בארי גולדווטר, שב-1964 ניסה להדיח את הנשיא המכהן, לינדון ג׳ונסון. איך השפיע העימות בין ג׳ונסון לגולדווטר? הוא לא השפיע – כי מעולם לא היה. עידן העימותים הנשיאותיים התחיל, לכאורה, ארבע שנים קודם לכן, במפגשים המוכרים בין ג׳ון קנדי קנדי לבין ריצ'רד ניקסון המיוזע. אבל זה היה רק לכאורה. אחרי קנדי וניקסון נרשמו עוד שש עשרה שנים שחונות עד העימות הבא, של ג׳רלד פורד נגד ג'ימי קרטר. בין לבין, תמיד היה מי שסירב להתעמת. מי שהבין שיש לו יותר מה להפסיד מכפי שיש לו מה להרוויח. ב-1964 זה היה כמובן הנשיא, ג׳ונסון. הוא פשוט דחה את הרעיון של עימות ובזה נגמר העניין.
לא ברור אם מישהו היה מרוויח גם הפעם מהיעדרו של עימות. זאת גם לא הייתה אופציה – המסורת, לפחות בינתיים, חזקה מרצונם של המועמדים להימנע מעימות. על כן, כשני מתאגרפים שסגנונם שונה מאוד, נכנסו קלינטון וטראמפ לזירה הלילה. נכנסו כדי לנצח, אבל קודם כל כדי לא להפסיד. נכנסו כדי להלום ביריב, אבל קודם כל בהחלטה נחושה להגן על לסתם שלהם מפני סנוקרת. מי עשה זאת טוב יותר? על פי כללי האגרוף המקובלים אין ספק שקלינטון. היא דייקה בחבטה, היא היתה יציבה על רגליה, היא לא גמגמה. קל להכריז עליה כמנצחת – אלא שלא ברור אם כללי האגרוף המקובלים חלים גם על הקרב הזה, האם הכללים הקובעים שהיא המנצחת בתוקף.
שהרי, גם לפני העימות הזה ידענו שקלינטון יודעת יותר, מכירה יותר, מנומקת יותר. גם לפניו ידענו שהיא יציבה יותר, קרת רוח יותר, שיש לה ״טמפרמנט״ – נושא שעלה בעימות ולרגע לא היה ברור אם טראמפ מבין מה רוצים ממנו – נשיאותי יותר. טראמפ, באחד הרגעים הקומיים הרבים שסיפק לצופים אמר ש״יש לי טמפרמנט יותר טוב משלה״. הוא אמר, ומהקהל נשמעו גיחוכים. אלא שטראמפ התעקש: ״יש לי טמפרמנט מנצח – אני יודע איך לנצח, היא לא״. ואולי הוא צודק? אין ודאות שאיננו צודק, שהרי את כל מה שאפשר לדעת עליו ידענו עוד לפני העימות הזה - ובכל זאת הגענו עד אליו כשהיא והוא כמעט צמודים בסקרי דעת הקהל. על כן, הצניעות מחייבת לחכות כמה ימים לפני שמחליטים שטראמפ, המגוחך, המסורבל, המגמגם, המתלהם, אכן הפסיד.