קשה לדמיין את ישראל ללא שמעון פרס. האיש שהיה שם מהרגע הראשון, לאורך כל הדרך. מי שהיה רלוונטי, גם כשלא היה רלוונטי. שריד אחרון לדור המייסדים והחולמים, דור שדיבר מעט ועשה הרבה, שהפך חלום רחוק למציאות. בכניסה ללשכתו תלה פרס תמונה נושנה של עצמו עם חברי המטה הכללי של צה"ל בשנת 1948. כבר שנים שהוא השורד החי האחרון מהתמונה הזו. כאילו הושאר מאחור לוודא שהכל בסדר, שלא נסטה מהדרך, שלא נאבד את הכיוון, שלא נשכח את המטרה.
היה נדמה לרבים מאיתנו שהוא כאן לתמיד. שלא יכולה להיות מציאות ישראלית בלעדיו. ובכן, טעינו. השורות הללו נכתבות כששמעון פרס תלוי בין חיים למוות ונושם את נשימותיו האחרונות. כך על פי הגדרת הרופאים. מתברר שלמרות הכל, הוא בן אנוש. לא קרח מהול בארמניאק זורם בעורקיו, אלא דם. אז כשילך, מי ישגיח עלינו? מי יזכיר לנו, בעצם קיומו, את מה שהיינו ואת מה שהיינו יכולים להיות?
בשנתיים האחרונות היה ברור שהוא דועך. סיום נשיאותו, התפוגגות חלום השלום, כל אלה נתנו בו אותותיהם. פרס חייב עניין, אקשן, מאבקים ומטרות. הוא חי על אדרנלין. כשהעניין יורד, האקשן נחלש, המאבקים אבודים והמטרות מתרחקות, הגיל מתחיל לעשות את שלו. הוא המשיך להתרוצץ מסביב לעולם, נאחז בכל הכוח בקצב הרגיל, בלוח הזמנים העמוס לכאורה, אבל מנוע הבעירה הפנימי שלו החל לזייף.
עד השנייה האחרונה נשאר שמעון פרס המאהב הגדול והרומנטי ביותר של המדינה היהודית. הוא היה אדם יצרי, הוא היה פוליטיקאי קטן, הוא ידע לשנוא ואהב לנקום ולנטור, אבל מעל כל אלה התנוססה, כמו מגדלור עצום, אהבתו היוקדת למפעל הציוני. המפעל הזה ימשיך גם אחריו, אבל זה לא באמת יהיה אותו הדבר. אוהביו וגם שונאיו יודו שהיה בו משהו מיוחד, דבר מה נוסף שהפך אותו למי שהוא, מהרגע הראשון, לאורך כל הדרך.