מנחם בגין חולל מהפך. גם שמעון פרס חולל מהפך. בגין - מהפך פוליטי־לאומי, שעמל עליו קשה; פרס - מהפך אישי־תדמיתי, שהיה קשה לא פחות לעשותו.
מ"לוזר", "תככן", "חתרן בלתי נלאה" (כינויו באוטוביוגרפיה שכתב עמיתו־יריבו יצחק רבין) ועוד שמות גנאי, נהפך פרס לעת זקנתו המתמשכת ובסיועה לאהוד יותר, מקובל ומוערך גם בעיני רבים מיריביו. מעין זקן השבט ואבי האומה. כך בישראל, ועוד יותר ברחבי העולם. את נקודת המפנה בדימויו ובמעמדו בציבור אפשר לסמן בכניסתו לתפקיד נשיא המדינה ב־2007, לאחר ניצחון על רובי ריבלין (שבע שנים קודם לכן הפסיד פרס - אוי לאותה בושה - למשה קצב). בתוך זמן קצר יצר לעצמו מעמד של נשיא אחר, שונה מקודמיו בכל הנוגע למעורבות בענייני המדינה ובשליחויות מטעמה.
אני מרשה לעצמי לצטט ממה שכתבתי שנתיים לאחר כניסתו לתפקיד: "בשתי שנות כהונתו יצר פרס בעזרתם הפעילה של בכירי המדינה מעמד ודפוסי פעולה חדשים למוסד הנשיאות. לעת בלותו הייתה לו עדנה. הוא מתערב ומעורב, גם על פי בקשותיהם, כמעט הייתי אומר תחנוניהם, של ראשי המדינה - מאולמרט דרך לבני ועד נתניהו. הללו שלחו ושולחים אותו להחליפם בייצוג ישראל בפורומים שונים ולקיים פגישות מדיניות. הנסיבות, צריך להודות, משחקות לידיו. גילו הרם ויציאתו המעשית מהחיים הפוליטיים ללא סכנה שישוב אליהם מקנים לו לעת זקנתו המופלגת מעמד של מי שמצוי כבר מעל כל ההתכתשויות והנכלולים הפוליטיים ואינו מאיים עוד על איש".
פרס עצמו אמר בראיון ל־nrg ביולי 2014: "בזמנו נחשבתי לחצוף, פנטזיונר. אבל כשראו שאני משרת את המדינה ולא עושה לביתי, היחס השתנה. צריך לזכור שבשנים האחרונות הציבור נחשף לפרויקטים רבים שקידמתי ושהיו חסויים בעבר... רעיונות ופעולות שקיבלתי עליהם הרבה ביקורת נתפסים היום כהצלחה".
בהמשך דבריו הוא מנה את יוזמותיו והצלחותיו: הקמת הכור הגרעיני, התעשייה האווירית, מבצע אנטבה, היציאה מהאינפלציה בשנות ה־80 ובניית מערך הטילים. הכל נכון, אף כי בחלק מהם היו לו שותפים מרכזיים - מבן־גוריון ורבין ועד יצחק מודעי (בהדברת האינפלציה) - אך לא נבוא איתו חשבון היום.
פרס הוא כנראה הפוליטיקאי היחיד בעולם שנשא בכל התפקידים הנחשבים ביותר במדינתו. הוא היה נשיא, ראש ממשלה, שר הביטחון, שר החוץ ושר האוצר. הוא קצר הצלחות לא רק כנשיא אלא גם כראש ממשלה - הוא ידע לנהל ולהוביל ממשלה. כן שיגורו למעלה היה גבו של מורו ורבו דוד בן־גוריון, שמינה אותו למנכ"ל משרד הביטחון בהיותו כבן 30 בלבד. שאר ראשי מפא"י, ובראשם משה שרת שכתב עליו דברים קשים, פחות התלהבו ממנו, בלשון המעטה.
אבל מה שהעיב על כל הצלחותיו ורדף אותו לאורך כל הקריירה היו דימוי ה"לוזר" שדבק בו עקב הפסדים, בהם מפתיעים, בהתמודדויות פוליטיות־אישיות, וזרות מסוימת שלא השתחרר ממנה. הוא היה "ילד חוץ" כפי שהגדירו יפה גדעון לוי שעשה כמה שנים במחיצתו. מול המנהיגים הצברים בני דורו – דיין, רבין, שרון, ויצמן ואחרים – הוא נחשב גלותי משהו, לא בדיוק משלנו: לא יליד הארץ, לא שירת בצה"ל, בעל מבטא לא צברי, שונה אפילו בתסרוקתו המשוכה לאחור. ואם על אף כל אלה הגיע לאן ולמה שהגיע בהנהגת המדינה, במידה רבה בכוח האופטימיות שהייתה טבועה בו, אפשר רק להעריכו ולשבחו על כך.
כן, זו אותה אופטימיות ללא גבול שגם דחפה אותו למיזמים הביטחוניים והאחרים שהוביל ואף לאמונה אדוקה בשלום האפשרי עם הפלסטינים. ואשר לאי־שירותו בצה"ל צריך לומר, שפרס, בלי מדים, עשה למען ביטחון ישראל לא פחות מהרבה גנרלים וביטחוניסטים מהוללים.
התפקידים הציבוריים הפוליטיים והממלכתיים היו סם החיים שלו. העיסוק בהם הנשים אותו כל חייו. פעם אמר מישהו ממקורביו, שבלעדיהם היה נפרד מאיתנו כבר מזמן. ואכן משתמו אלה, תם אף האיש והלך לעולמו.