שלום לך, שנה חדשה. שוב את דופקת על דלתי כשבתיקך הבטחות מרהיבות לעתיד אופטימי ושלל הזדמנויות חדשות. בעוד יומיים, כשתגיע שעת השין, תפסעי במלוא ההדר המלכותי לעבר השולחן המשפחתי שלנו ותכריזי בקול: "הלאה הקללות. קדימה הברכות". כולנו נמחא כף בהשתאות, נרים כוס יין מלאה ונביט בעיניים בורקות בעתיד שפרץ רענן מרחמה של השנה הזקנה. כשם שמקבלים תינוקת שזה עתה נולדה, נברך את בת המשפחה הטרייה שתלווה אותנו במהלך החודשים הבאים. "שנה טובה", "שנהיה לראש ולא לזנב", "מתוקה את כדבש", "בוז תשע"ו! הידד תשע"ז!" יהדהדו בבתים ובן רגע, כמאמר השיר המהולל, "כמה טוב יהיה", הסבל שליווה אותנו יתאדה. קנסות, צרבת, ספחת, פקחי חניה עמוסי מוטיבציה, נשיא אמריקאי אנטישמי ושלל מכות מצרים ישקעו. את מקומם תתפוס מציאות מתוקה כסוכרייה על מקל ויחדיו נצעד אל עבר שקיעה מרהיבה.
שנים שיווקו לי את החג הזה כך. בפירוש אני זוכר שרבנים ומחנכים אמרו לי ברצינות גמורה מאז שהייתי ילד קטנצ'יק בגן חב"ד ועד שהפכתי לנער מתבגר בעל שפם וקול בלתי יציב, שאם רק ארצה מספיק ואתפלל באופן משכנע, בשנה החדשה אממש סוף־סוף את כל ההבטחות הגלומות בי. פעלתי לפי הדרישות ועמדתי בכל הקריטריונים הרוחניים שנקבעו. בתמורה סברתי, שוב ושוב, שתשרי יביא עמו את המבוקש. בתחילה דרשתי, בהתאם להסכם, להפוך לצדיק עושה נסים, משם נדדתי למחוזות הכדורגלן והסופרמן, ובסוף החלטתי שהייעוד שלי הוא להיות מיליונר. רצוי מולטי־מיליונר ובעל יאכטות. לצערי, אף לא אחת מהתקוות הפכה למציאות. באופן טבעי, כשאדם פועל על פי הנהלים והפרוטוקולים ולא נענה, מגיע שלב הכפירה. בתחילה רתחתי, אחר כך שקלתי לתבוע את כל אנשי החינוך שהוליכו אותי שולל. בשל סיבוכים משפטיים ירדתי מהעניין ובמקום זאת הפניתי את זעמי למקור עצמו. בהתאם לזאת אני מרשה לעצמי לקבוע, בלי טיפת פקפוק, שמדובר בחג מחורטט. בלוף גמור. קש וגבבה. העדות לכך היא שבסיומם של הפסטיבלים, הסעודות, ההוצאות הכלכליות הממוטטות והחופשות שאף אחד לא יודע בדיוק איך לעכל, נמצא עצמנו שוב עייפים וכמהים להצלה כשם שהיינו באלול הקודם, כשכל תחינותינו הפכו לאבק פורח. תיקון. לעתים אפילו נעמוד במקום גרוע יותר. רגשות אשם, כעסים משפחתיים ושאלות קבועות לרווקות ורווקים שעדיין לא התחתנו (כניצול ותיק, לבי איתכם) ישלחו המונים לשנים ארוכות של טיפולים פסיכולוגיים יקרים. לצד הנפש גם הגוף יינזק. מיליוני הקלוריות שנצרכו לשווא יחייבו שכירת מאמני כושר ומומחי תזונה לטובת שחזור ההיקפים המקוריים ופתיחה מחודשת של עורקים שנסתמו בצונאמי הקינוחים.
הגרוע מכל מגיע כשחוזרים לריק של חיי השגרה הכותשים. חשבונות רודפים, קור אפרפר ודירות שכורות ודחוסות, קורעים אפילו את האדוקים שבחוגגים. החמרמורת האופורית שמלווה את סיום חג שמחת תורה מתפתחת למרה שחורה והרסנית. איזה דאון. גרוע מנפילה מהסטלות המפוארות ביותר. קוראים לזה הדיכאון שאחרי החגים. התסמינים שונים ומגוונים. ביניהם מוכר במיוחד הפיכחון הלילי. מדובר בתופעה שמגיעה כשבוע אחרי החג לערך, ברגעים המייסרים לפני שהשינה מתגנבת לעפעפיים. בנקודה הזו המדוכדך ימצא עצמו טופח על הכרס החדשה שצמחה לה, כשכפות ידיו מתוודעות באימה לרוחבה המפתיע. מתוך צער עמוק יסתכל מוכה היגון בתקרה ויהרהר: "מה עושים עכשיו?". התקרה תביט חזרה, ושני הצדדים ינסו לברר מה השתנה עם בואה של השנה החדשה. התשובה ברורה: הכל אותו דרק. שום נס לא אירע בתאריך המדובר. אין חדש תחת השמש. שיקרו לנו שנים. הקללות, אי הצדק ושאר מפחי הנפש דוהרים קדימה לתוך השנה החדשה. המאהבת החדשה והמבטיחה דומה באופן מפליא לשנה הכעורה והבלה שהשלכנו בזלזול.
ייתכן שהגיע הזמן למהפכה. אני מציע שבצעד אמיץ נתנער מההרגלים הכובלים, נוותר על הפרוצדורה ונכין את עצמנו מראש לייאוש הפוסט חגים. במקום לצהול תחת חובה מחייבת ולפנטז על עתיד מתוק, הבה נזנק לדכדוך הזה כבר עכשיו. בדרך נוותר על אשליות, כינוסים המוניים ומסות של קרפיונים טבוחים. את הכסף והזמן שנחסוך נפנה לניסיון כן ואמיתי להיטיב את חיינו. כדי לעשות שינוי אין צורך במועד מלאכותי שנקבע לפני מאות שנים. מי שרוצה להפוך את החיים שלו למספקים יותר, שיתגייס עכשיו, ברגע זה, למטרה. הלאה תקיעות שופר, ראש של דג ורימונים. קדימה מוטיבציה עצמאית. ובכל זאת, למי שעדיין לא השתכנע, שנה טובה וחג שמח. אני, עם כל הכבוד, מחכה לחנוכה.