אחריו המבול: שמעון פרס היה מהבודדים שאי אפשר להחליף

שבועיים נמשכה גסיסתו של שמעון פרס. בפרק הזמן הזה, בעוד הוא נאבק על חייו, הפך הליקוק של דיירי אגם הדרעק לתעשייה של ממש, ולא מסוג התעשיות המפוארות שהקים כאן פרס. במותו מתה הציונות האמיתית, זו שהקימה ובנתה בית לעם היהודי, עם כל ההצלחות, וכמובן עם כל הכישלונות. כי רק מי שעושה טועה, ובאלף הנוכחי רק טועים אצלנו, כי לא עושים כלום, רק מדברים על עשייה.

נזקקתי לשבועיים כדי להבין מדוע להקת הנשים שניהלה את סדר יומו בשנים האחרונות מתעקשת לקרוא לו רק "הנשיא התשיעי", למרות רשימת התפקידים הציבוריים שבהם עסק כולל ראש הממשלה. בדיעבד הן צדקו, כי רק פרק הנשיאות בחייו עטף אותו בקונצנזוס של אהבה. חברו ועמיתו, עוזי ברעם, היטיב להגדיר עשייה ציבורית שנמשכה 76 שנים: "הוא היה פוליטיקאי קטן, אבל מנהיג גדול". ולא יהיו לנו כאלה יותר, זהו, זה נגמר.

דיירי אגם הדרעק מביטים בשורת המלכים, נסיכים, ומנהיגים (אמיתיים, לא כמו שלנו) שמגיעים לתת כבוד אחרון לשימון - והם ממש לא חייבים לעשות זאת - ועיניהם כלות.

בראייה מפוכחת, שימון אף פעם לא היה ישראלי שורשי, שפעם קראו לו צבר. לא משנה שעכשיו, במשדרי "החבצלת" שנערכו בשנים האחרונות לקראת מותו, מספרים לנו שחלב ורעה בשדות בן שמן. כי מאז היותו בן 17 הוא לא ידע עבודת כפיים מהי. הוא היה המזכ"ל הצעיר בהיסטוריה של האנושות, ואחרי שהצטרף לעוד מהגר, דוד בן-גוריון, הם עשו המון, אבל כפות הידיים נותרו ורודות ומטופחות. וכמו שאמר אבא שלי, שנולד כאן שנתיים אחריו (אבל נפטר 21 שנה לפניו): "רוני, הם לא עבדו ולא נלחמו, הם היו פקידים של השלטון. ובגיל שלנו, לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות, זה מה שנחשב. לעבוד ולהילחם".

אז נכון שהוא מעולם לא ראה שדה קרב, אם כי שלח יותר מדי חיילים שחלקם הפכו לקורבנות, אבל הוא היה חייל קרבי של העם היהודי יותר משבעה עשורים, ותקופה כזאת של עשייה עוד לא עשה שום יהודי.

בארץ לא הפסיקו להטיל ספק ביכולותיו, בעולם העריצו אותו. בנימין נתניהו צריך לבקש מאילנה דיין לעבוד ולחקור כמה הוא אהוב בעולם, כי זה אפעס, קצת מציק לו. שימון לא היה צריך לבקש שיבדקו, זה היה ברור וידוע לכל האנושות, אז במקרה שלו דיין פטורה מהחובה ללמד את הציבור על אהבה. אף שחי כאן 81 שנים הוא תמיד נשמע גלותי, גם כאשר נאם בעברית. נשמע גלותי יותר באנגלית ובצרפתית. ביבי נואם באנגלית טוב יותר מאמריקאים, אבל הם לא סופרים אותו כלל. כאשר נאם בעצרת האו"ם התעניינה האומה האמריקאית בסיפור של בראד ואנג'לינה, וזו עובדה.

שימון היה פרסונה גראטה בכל בית מלוכה באירופה ואצל כל אציל בעולם. מאז פרש מתפקיד ביצועי כל מנהיגינו הם פרסונה נון גראטה, כולל כל האגדות שמפיצים מקורביו של האסיר אהוד אולמרט, כמה היה מוערך.

הפראסה של שרה נתניהו

בימין אהבו לשנוא אותו, לבנות סביבו מסכת של שקרים, אבל שכחו לומר להמון המוסת שלהם ששימון המציא את ההתנחלויות, דאג למימונן ולהעצמתן. 500 אלף מתנחלים שגרים מעבר לקו הירוק הם חלק ממפעל חייו. לא של ביבי ובטח לא של בנט (ראשי תיבות: ביבי-נתניהו-טעה), כי ההיסטוריה כאן משתנה מדי יום, ובימין ההזוי המדינה בכלל נוסדה במאי 77'.

אגם הדרעק, שמפלג את הציבור עם הקריאות על אוסלו, אוהב להגדיר את שימון וג'מעתו כשמאל - או סמול בעגת הכסילים הרדודים. לא מבין איך אדם, שבניגוד לימין הפחדן וההססן, שלח את צה"ל למלחמות, לא נגד כנופיות אלא נגד צבאות, והיה שותף להנחיות לכבוש שטחים, הוא "סמול". בעוד הימין מחזיר שטחים, מפסיד בקרב לכנופיות, לא מסוגל לדאוג לביטחון הציבור, הוא היה דווקא האופציה המועדפת בארבעת העשורים האחרונים. אבל זה מה שיש.

אחד מרגעי השיא בפארסה הממלכתית היה הראיון עם הגברת נתניהו, שסיפרה לאומה כמה אהבה את שימון, אפילו אהבת אמת. כי הרי אין גבול לציניות. עד כמה שאנחנו זוכרים מהקרב בין ביבי לבין שימון, היה שם הכל: איבה, טינה, שנאה, תיעוב הדדי, מהלכים מטונפים, רק אהבה לא הייתה. אז עכשיו שרה משכתבת את המציאות, והעין דומעת מהזוג המלכותי שלנו, שכמו כל דיירי אגם הדרעק, אין להם דם בגוף ולא בושה על הפרצוף. הוא איננו, אי אפשר לסתור את הקשקושים, אז יאללה לשקר ולשקר, כמה שיותר. הרי המצלמה מעכלת הכל, והנה עכשיו בדברי הימים, בעוד 40 שנה, כשהם כבר לא יהיו כאן, ילמדו הצעירים, עד כמה הזוג נתניהו באמת ובתמים אהב את שימון.

מה אנחנו יודעים על פרס?

שימון הלך ואנחנו לא יודעים עליו כמעט כלום, למעט הדברים שרצה שנדע, על העשייה שלו. אין לנו שום מושג על חייו: על היותו בעל לסוניה, על היותו הורה, על קשריו החבריים (האם היו לו באמת חברים או רק כאלה שרצו ממנו משהו?).

אנחנו יודעים שהכיר את סוניה בבית הספר החקלאי בבית שמן, ושחי איתה 66 שנים. היא לא הגיעה איתו למשכן הנשיא, אבל שום כלי תקשורת לא העמיק בעניין, כי לשימון עשו כבוד. אנחנו יודעים על חשבון הוצאות הכביסה של הזוג הקיסרי בבלפור, אבל לא יודעים במפורש למה סוניה לא באה.

התקשורת נתנה הרבה כבוד לפרס. הוא ידע כיצד להתנהל איתה מאז היה שר הדואר. טינפו עליו כל טינוף אפשרי במישור הפוליטי, לא זכורה שום טינופת אישית. האיש היה ונותר חידה, לפי מהלכים שהוא הכתיב, ומקורביו יישמו. סיפור האוכל למשל הוא עוד אגדת עם שדבקה בו. לכל העולם ואשתו הוא ואנשיו סיפרו כמה הוא אוהב סלט ירקות ישראלי, רק עם שמן זית ולימון. אבל שימון ידע לחיות טוב, להעריך מזון משובח ואלכוהול איכותי. באחת מטיסותיו כשר החוץ, במחלקה הראשונה בלופטהנזה, הגישו שפן כמנה עיקרית. הוא אכל ונהנה, אבל לעוזריו הוא אמר: "העוף היה טוב". עם רדתו מהמטוס שאלו אותו באחת ממערכות העיתונים על איזו מנה הוא ממליץ, למוסף מיוחד לקראת חג השבועות. תשובתו הייתה כמובן, סלט הירקות הנצחי.

מי שצפה וצופה במשדרי הזיכרון רואה את סיפור ההיסטוריה שלנו מנקודת הראות של שימון. שאר הנוכחים בסרטים כבר לא איתנו. אז אפשר לומר הכל. אין כמעט נגיעה אישית, הוא הנרטיב של הסיפור. גם בערוב ימיו הוא לא לכלך, לא סגר חשבונות. יצחק בן אהרון, עוד נפיל שחי עד גיל 99, ידע לסגור חשבון עם החבר'ה של מפא"י, אבל שימון נותר ממלכתי.

בערוץ 2 רואים פרק בישול של שני טבחים, בערוץ 10 מופיע אוכל ראשים שקורא לעצמו אסטרולוג וגרפולוג. כן, שימון מת, וצריך להמשיך להתפרנס מפרסומות. העם צריך לחם ושעשוע. במהדורות החדשות ובמבזקים של הערוצים הבינלאומיים מזכירים את מותו בכל שעה. רק ערוץ 1, עם הארכיון הבלתי נגמר של 48 שנה, משדר סביבו. כל מטוס עם מנהיג שנוחת מקבל אזכור. את ביל קלינטון ליוו שם מרגע הנחיתה עד לרגע שבו עמד בפני ארונו. ביל ארגן לו את פרס נובל, והגיע לתת כבוד. לא ראיתי אם הוא אמר "שלום, חבר", אולי הוא עוד יאמר. יהיו עוד טקסים, והעם בציון מחבב את ביל, ואולי הבוחרים באמריקע יאהבו את המחווה של בעלה של הילרי.

המנהיגים הערבים דוממים. חשבתי שהמלך עבדאללה יבוא, בכל זאת הוא היה חבר של אביו. אבל ההנהגה הערבית, בניגוד לישראלית, לא זוכרת לו את הסכם אוסלו, ואת רצונו להביא שלום. הם זוכרים את דימונה, הם זוכרים את כפר קנא. הייתי אז בצפון, עם סגן שר הביטחון אפרים סנה, כאשר פגז תותח הרג מאות פליטים. שימון לא ירה אותו, הוא גם לא נתן את ההוראה לירות אותו, אבל הוא בשבילם האחראי. ב-48 שנים בכנסת, ב-14 קדנציות, הוא היה מעורב כמחליט ו/או כשותף להחלטה במקרים הרבה יותר גרועים לערבים בכלל או לפלסטינים בפרט. אז גם כתירוץ לדממה מסביב זה באמת די קלוש. אם היו מנהיגים ישראלים שעשו צעדים ממשיים לטובת הסכם עם הפלסטינים, שימון היה ביניהם.

או, הנה הודעה של המתפ"ש: משלחת פלסטינית בראשות אבו מאזן תגיע ללוויה. יופי, גם אבו מאזן כבר לא ילד, גם הוא יודע שהסוף קרוב, אז הוא עשה את החשבון שלו. מעניין מה אומר על זה מרואן ברגותי, אבל את הדרמות הקטנות נשמור להמשך החודש.

רק שיאיר לפיד לא יצהיר על עצמו כממשיך דרכו של פרס

אז אם שימון היה עלה התאנה הבינלאומי שלנו, מי ימלא ולו במעט את החלל שהותיר בלכתו? אין אף אחד, וחבל. רק שיאיר לפיד לא יחשוב על שיא חדש במגלומניות, כדי להצהיר על עצמו כממשיך דרכו בעולם. חשוב לזכור, הסיבוב בסקנדינביה לא היה משהו. לבוז'י אפילו לא נותנים לנאום בטקס הרשמי כי אומרים לו שאין זמן. פרס, שהיה אחד מסמלי המפלגה, שהלך וחזר והתווה את הדרך, טובה או רעה, לא יזכה להספד של יו"ר המפלגה שלו, שכמוהו הוא סוג של לוזר. כמו שימון בוז'י פתח את יום הבוחר כמנצח, וסיים אותו בתבוסה. 

אולי עם מותו של פרס גם מפלגת העבודה החלה בתהליך גסיסה. לפי הסקרים היא הרי כבר מתה קלינית. הליכוד תספיד אותו, ולמשפחה אין כנראה אמירה שתשנה את המצב. קל להניח שמשפחה שאביה נתן 76 שנה מחייו למפלגה תרצה לשמוע הספד יפה, מעבר לשטויות שמדבר המספיד המפלגתי, יוסי ביילין.

שימון לא יהיה כאן לצפות במותה של המפלגה, אבל מסך הטלוויזיה מתמלא בכל מיני דמויות שוליות שמאיישות אותה כיום. הנה רויטל סוויד, שנה וחצי במפא"י, מספרת סיפורים על שימון, שלעולם לא נדע אם הם אמיתיים. הרי אפילו בתקופה שבה הוא היה נשיא היא עדיין ייצגה את משפחות הפשע בנתניה. אז על איזו דרך משותפת היא מקשקשת כאן בדיוק? האם משפחת אבוטבול הייתה סוג של סניף מקומי של המפלגה? אין גבול לשרלטנות? גם לפני שהגופה נטמנה? מספיק שהוא חנוט בארון כדי לבלבל לציבור את המוח על תפיסת עולם משותפת?

הכנסת מתגאה בשימון על 48 שנות שירות. אף אחד לא יקבע שיא חדש, לא בימינו, כאשר קדנציה ממוצעת בקושי רב נמשכת שנתיים. אנשי משמר הכנסת עומדים זקופים כמו משמר המלכה בבקינגהאם. נפל להם עוד יום עבודה אקסטרה, והפריע להם בהכנות לצעידה באירועי יום העצמאות בהר הרצל. באסה, שבועיים הם כבר ידעו שזה יקרה. אולי, בסתר לבם הם חלמו שימשוך כמו אריק שרון, כמה שנים עם מוות מוחי, רק כדי לא לעמוד דום בחום הזה.

עד לשעות אחה"צ אתמול רק 15 אלף אזרחים עברו ליד ארונו של פרס לתת כבוד אחרון. לא ראיתי שם את הבנות שעבדו איתו בשנים האחרונות, ששמרו על הממלכתיות שלו. אבל אני משוכנע שהן היו או יהיו בסביבה. אחרי החגים הן יגבשו תורת קרב כדי לשמור על מרכז פרס לשלום. הרי לא יחלפו 30 יום ממותו, וכבר יהיו כאן קולות שידרשו לדעת מי מממן את המרכז הזה. אולי אלה עמותות שלא אוהבות את הימין? אתם הרי זוכרים שהממשל האמריקאי רצה שינצח בבחירות של 96'. אז יש להן ימבה עבודה.

השבעה תהיה קצרה, בגלל אילוצי החג. החרדים כמובן התערבו ודרשו שהלוויה תיערך מוקדם, למנוע חילול שבת. שימון לא אהב אותם אף פעם. הרי הרבי מלובביץ' אמר לו שהם בטלנים ושאפשר ללמוד תורה וגם לעבוד. החרדים גם לא אהבו אותו, ונקמו בו בבחירות לנשיאות. הם העדיפו לבחור נשיא שידעו על מעלליו המיניים (כי כולם ידעו), אבל בהמשך, כפי שאומר ישראל אייכלר: "תיקנו את מה שצריך היה לתקן". יופי, הוא לא שכח וטוב שכך.

שמעון פרס ז"ל. משונה שהוא כבר ז"ל, כי יש הרבה שחשבו ש-100 שנה זה באמת קטן עליו, הרי החפץ חיים בירך אותו באריכות ימים. אבל בסוף שניהם מתו באותו גיל. אומרים שלכל אחד יש תחליף, אבל ברור שיש כאלה שאין להם.

במותו הותיר לנו פרס את השרלטנות, הרדידות, האפסיות, את חוסר היכולת לנהל, לתקן, לגשר - לחלום שיהיה כאן טוב יותר. כי זה לא יקרה.

יהי זכרו ברוך, ובעיקר נלמד. כי את יצחק רבין הילדים בבתי הספר כבר לא מכירים.