בימים אלה הסתיימו ההליכים בתביעת הדיבה שהגיש חבר הכנסת אורן חזן נגד כתב ערוץ 2, עמית סגל, בגין כתבת התחקיר שערך האחרון על פעולותיו של חזן בבולגריה. עיקרי הפעולות, לפי סגל, התרחשו לפני שחזן נבחר לכהונתו וכללו ניהול קזינו, הזמנת נערות ליווי לאורחיו ושימוש בסמים. תביעת דיבה מטעמו של איש ציבור, פוליטיקאי, או סתם אדם מפורסם שמוגשת נגד עיתון ועיתונאי, היא מהלך לא פשוט. אני מעריך שאין פוליטיקאי או מפורסם אחר שלא שקל פעם בחייו להגיש תביעת דיבה בקשר להכפשות שנאמרו כלפיו בתקשורת.
אך בדרך כלל, לפי עצת עורך דין בעל ניסיון בתביעות דיבה, הומלץ להם להימנע מהתביעה, משום שהיא עלולה להחמיר את המצב ולא להקל עליו. בודדים הגישו תביעות דיבה, ומעטים עוד יותר זכו בהן.
התביעה המפורסמת והטרגית ביותר היא זו שהוגשה ב־1954 על ידי ישראל קסטנר ובשמו, ועל ידי היועץ המשפטי דאז חיים כהן נגד העיתונאי מלכיאל גרינוולד, שפרסם פמפלטים (כמו פוסטים של היום) בקשר למעשיו המכוערים לכאורה של קסטנר תחת הכיבוש הנאצי בהונגריה.
התוצאה הטרגית הייתה שהמשפט הפך לכתב אישום חריף נגד קסטנר עצמו, ובית המשפט קבע שהוא מכר את נשמתו לשטן. שלוש שנים מאוחר יותר, בעוד הערעור שהגיש התברר בבית המשפט העליון, נרצח קסטנר. עשרה חודשים לאחר מותו טיהר אותו בית המשפט העליון מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים.
****
אורן חזן הגיח אל חיינו בפרץ אדרנלין יוצא דופן. הוא זכה לפרסום כמעט מיומו הראשון בכנסת, ולאו דווקא בשל מעשיו הטובים או בשל הצטיינותו הפרלמנטרית. הוא פרובוקטיבי, רעשני, צבעוני ומושך אש מכל עבר, אך גם אוהדים רבים מקרב חברי הליכוד.
עמית סגל הוא כתב מעמיק, אחראי ומוערך בערוץ 2 ובגלי צה"ל. את כתבת התחקיר על חזן הוא עשה לאחר בדיקה יסודית ומחקר מעמיק, שכלל הצלבת מידע ממקורות שונים. התחקיר פורסם בתוכנית הדגל של הערוץ, ביומן של יום שישי בערב. אך על אף שהאכסניה הייתה הערוץ, חזן הגיש תביעת דיבה אישית נגד הכתב. הוא כנראה העדיף לא לפתוח חזית עם הערוץ, אלא רק עם העיתונאי. זה לא ההליך המשפטי הרגיל, אך הוא אפשרי (ואולי הגיע הזמן לבטל אותו). יכול להיות שהוא נועד להרתיע ולהפחיד עיתונאים דעתניים שכיסם אינו עמוק.
התביעה התבררה בבית המשפט בתל אביב בפני השופט עזריה אלקלעי. הסיכומים נשמעו בראשית החודש, ועתה מצפים לפסק הדין, שאמור להינתן בזמן הקרוב. לפסק הדין תהיה משמעות והשפעה רבה לגבי חופש העיתונות וטענת תום הלב של העיתונאי. ואף על פי שניתן לערער עליו פעם בזכות ופעם נוספת ברשות, בכל זאת יש לו משמעות. לפי תוצאתו, עשויה - או עלולה - להיות לו השפעת רוחב על התקשורת הישראלית ועל זכויות היסוד האזרחיות.
בסיכומיו טען בא כוחו של סגל, עורך הדין ד"ר ישגב נקדימון, מומחה גדול בדיני תקשורת ובעצמו שופט לשעבר, שתי טענות עיקריות המקובלות במשפטים מסוג זה: הטענה הראשונה הייתה "אמת דיברתי", ולשם כך הוא העלה אל דוכן העדים את המנהל המקצועי הבולגרי של הקזינו. המנהל סיפר כי חזן היה מנהל פעיל בקזינו. עוד אמר העד שהוא עצמו הציג את חזן בפני המדאם של מועדון החשפניות, שנהגו לתת גם שירותי מין. בנוכחות העד שוחחו חזן והמדאם על התנאים העסקיים למתן שירותיהן של החשפניות לטובת אורחי הקזינו וחבריו. כמו כן העלה נקדימון שני עדים ישראלים, שסיפרו לבית המשפט כי בנוכחותו של אחד מהם רכש חזן סמים וצרך אותם בנוכחות שניהם.
טענה נוספת שאותה טען עורך הדין היא "העיתונאות האחראית", נגזרת מטענת תום הלב של העיתונאי. זוהי טענה מקובלת במשפטי דיבה, שקיבלה חיזוק משמעותי בבית המשפט העליון, בזמן משפט הדיבה שהגיש הקצין רס"ן ר' נגד אילנה דיין בתחקיר שהתפרסם על אודותיו על כך שביצע וידוא הריגה בילדה פלסטינית.
אורן חזן העיד בעצמו והעיד את אחותו, אך לא הביא עדי הזמה לעדויות שנשמעו מפי עדיו של סגל. וכשנחקר חקירה נגדית על ידי נקדימון, התגלו סתירות מסוימות בעדותו.
עתה שני הצדדים ממתינים לפסק הדין, ואני מניח שהשופט יודע שכל החלטה שתינתן במסגרתו תהיה בעלת השפעה מקיפה בתחום מהותי של חופש הביטוי, השקיפות, הזכות לביקורת וזכות הציבור לדעת.
פרובוקציה לשמה
אני חבר באקדמיה הישראלית לקולנוע, ובעבר אף כיהנתי כחבר דירקטוריון במועצת הקולנוע ובקרן לעידוד הסרט הישראלי, אבל בשל אילוצים נמנע ממני להשתתף בטקס פרסי אופיר שהתקיים בשבוע שעבר באשדוד. אולם כשראיתי את המראות ושמעתי את הקולות מהטקס, בירכתי את האילוץ שמנע ממני לקחת חלק בפארסה המביכה והמיותרת הזו.
המנטרה המקובלת בקרב חלק גדול מהקהילה המכונה האליטה התרבותית, היא לומר ששרת התרבות היא פרובוקטיבית, כי זה משרת את האינטרסים הפוליטיים שלה. ההתנשאות של חלק מאנשי התרבות והאמנות על מירי רגב החלה מיומה הראשון בתפקיד, ואולי עוד קודם לכן. הם פשוט אינם יכולים להכיל אותה.
אך נדמה שהפעם את הפרובוקציה יצרו דווקא אנשי התרבות שהשתתפו באירוע. עצם הרעיון להשמיע חלק משירו של מחמוד דרוויש "תרשום, אני ערבי", כולל שורת הסיום "בשרו של הכובש יהיה לי למאכל", היא פרובוקציה לשמה.
גם אם לשיר הזה יש ערך תרבותי, הרי שמקומו לא היה באותו ערב, אלא אם כן מארגני הערב החליטו מראש שכף רגלם של נציגים רשמיים מטעמה של הממשלה לא תדרוך באירוע זה. ארגוני האמנים רוצים את נדיבות ידם המיניסטריאלית, אך לא תמיד את נוכחותם. הרי אף נציג רשמי של מדינת ישראל לא יכול היה להרשות לעצמו לשבת באולם כשמילות השיר הזה נשמעות.
השיר הזה נכתב ב־1964, לפני מלחמת ששת הימים, ולכן הוא לא על השטחים המשוחררים, המוחזקים, או הכבושים (כל אחד לפי טעמו), אלא על יפו, באר שבע, חיפה, עכו, תל אביב וגם ירושלים. שרת התרבות הייתה חייבת לצאת מן האולם, ואני מניח שכך הייתי עושה, כאזרח ישראלי, אילו הייתי נוכח באירוע.
מול המחאה הלגיטימית של השרה, שתואמה עם מנהלי האירוע לאחר שנודע לה על הכוונה לקרוא שורות מהשיר, התנהלותם של חלק גדול מהנוכחים באירוע הייתה לא תרבותית ולא דמוקרטית. רגב נבחרה בהליך דמוקרטי מסודר. אפשר לאהוב אותה ואפשר גם לא, אבל חובה לכבדה. כשהיא עלתה לבמה, היא עשתה זאת כסמל שלטון, ולכן הבוז שהופנה כלפיה הוא כבוז כלפי מדינת ישראל. אלה שמחו באולם ומחוצה לו פשוט מסרבים לקבל את דין הבוחר.