"האנשים שאיבדתי והרגשות שברחו": שי חי פותח שנה בשיחה חושפנית

הבוקר כמעט עלה, הברים כבר היו ריקים, והמבלים התפזרו לבתיהם. רוח ראש השנה ישבה על מדרכה בשדרות רוטשילד. שמלתה הלבנה הייתה מכוסה באבק תל אביבי מהוסס, שערה האדום היה אסוף למחצה, קצות שיער טבולות בחול שנראו כאילו נתלשו בפראות כיסו את עיניה המרצדות, היא הייתה יפה בצורה חריגה.

שובל דמעות מעורבב במסקרה יוקרתית התארך לאטו ודרש את מקומו הטבעי על לחייה הלבנות. רוח ראש השנה תמיד הייתה דיכאונית, אבל נראה כי עם כל שנה שעוברת מצבה רק מחמיר. אחרי הכל, עם הגיל נפגעת היכולת להתאושש מדברים, והעייפות הופכת שיקול מרכזי בכל הבחירות בחיים, בעיקר בתקופת החגים.

לא הרבה יודעים אבל רוח ראש השנה צופה בנו תמיד. בחצות הליל, בערב השנה החדשה, היא מגיעה לביקור. מרבית האנשים שלא יודעים עליה פשוט ממשיכים בחייהם ומתעלמים ממנה, אולם החכמים ביניהם מיד מבחינים בה. הם יושבים איתה לשיחה ומוצאים רמזים היכן יוכלו למצוא את כל הדברים החשובים שאיבדו השנה.

לכל אדם ישנה רוח ראש השנה האישית שלו, שמתגלמת בדבר אשר יקר לו מכל. זה יכול להיות אדם, רגש או אפילו חפץ. לכן אם אתם נתקלים באדם שמדבר עם שולחן עתיק בתקופת החגים, התייחסו אליו בהבנה, הוא בסך הכל מנסה להגיע לשלום עם עצמו.

בהתחשב בעובדה שרוח ראש השנה האישית שלי הכתה לפני כחודש ועברה עלי שנה מאוד קשה, סימני העייפות ניכרו בה. "את נראית כמו אחרי מלחמה", התיישבתי לצדה. "שמו לי GHB בוודקה", היא השיבה בקרירות ובהתה במונית שעצרה לחבורה של שיכורים ברחוב.

"את מסוגלת לתפקד?", שאלתי. "כן, שי, אני רוח, סמים לא משפיעים עלי". נשמתי לרווחה.

"מצטער על כל השנה האחרונה", אמרתי בשקט. היא שתקה והביטה לעבר המדרכה. "אני יודע שהעברתי אותך גיהינום, אבל שנה חדשה בפתח ואת אמורה להיות שמחה וזוהרת, לא ללכלך את השמלה הלבנה שלך ולשבת לבכות על מדרכות בצד הרחוב. אני מבטיח שאהיה שמח השנה ולא אאבד הרבה דברים".

"שורף לי בעיניים", היא אמרה בשקט.

.

"זו ודאי המסקרה", השבתי.

"אלו הדמעות", היא אמרה, והטון המותש חדר ללבי כמו סכין חלודה ומשוננת.

ניגבתי לה את הדמעות. "עזוב, שי, לא יעבוד עלי כל הקטע של השרמנטי, אני יודעת בדיוק מי אתה. וחוץ מזה, לנסות לדפוק את הרוח האישית שלך זה שפל חדש, אפילו בשבילך".

"נשבע שהכוונות שלי טובות", אמרתי. "אני בסך הכל רוצה שתפסיקי לבכות. אכזבתי אותך, אני יודע, הייתי בלתי נסבל השנה, אבל אולי אפשר עוד לתקן, לא?".

"בשביל לתקן אתה צריך לדעת בדיוק מה איבדת בשנה החולפת, לפני שתיכנס השנה החדשה", היא השיבה והביטה בייאוש בשמיים המתבהרים.

הסתכלתי בשעון הזהב השווייצרי שלי, הוא שוב נעצר, שכחתי למתוח אותו בבוקר הקודם.

"בשביל מה לקנות שעון כל כך יקר אם הוא בכלל לא עובד?", היא שאלה.

"שעון טוב הוא יצירת אמנות", אמרתי. "לא שופטים אותו על פי יכולתו להראות דבר זניח ונזיל כמו זמן אלא על יכולתו לגרום לזמן לעמוד מלכת כאשר מביטים בו. כך או כך, השמש תכף עולה, ויש לי פחות משעה להיזכר בכל מה שאיבדתי השנה".

רצתי לדוכן הנקניקיות הצמוד לשדרה וקניתי לנו סטוק של טרופיות לשעה הקרובה. "קחי", אמרתי, "זה עלול להיות מתיש".

יותר מדי

אז מה איבדתי השנה? הרבה דברים. יותר מדי. דברים שלא נראו חשובים כשוויתרתי עליהם, אבל הימים שעברו חשפו את חסרונם הכואב. בני אדם שהיו קרובים אלי, חדרים שבהם ביליתי את ימי ולילותי, רגשות שברחו מבין ידי.

אבן אמרלד שנפלה מטבעת זהב הותירה אותה מקולקלת. היא תויגה במוחי כטעונת תיקון והנחתי אותה במגירה של שידה שנזרקה במהלך מעבר דירה. דבר קטן כמו טבעת אולי נראה זניח, אבל היא עולה בעיני רוחי בכל פעם שאני חושב על כך שלפעמים עדיף להשלים עם דבר מקולקל שאתה אוהב בלי לנסות לתקן אותו, מאשר לאבד אותו לתמיד.

גם האלמוניות שלי נעלמה במהלך השנה האחרונה. יש בזה צדדים טובים, בעיקר היכולת להביע את עצמי בתשלום. בחיי הקודמים, אם הייתי מבלה את ימי בכתיבה, קול בתוכי הלקה אותי על בזבוז זמן יקר.

ולמרות זאת, כל אדם חשוב שפגשתי מאז אמר לי שאת מעמדו הרוויח בזכות יכולתו לחיות מתחת לרדאר. המורה שלי אמר שדגים יכולים לחיות רק בחסות האצות המסתירות אותם. האצות שלי התפזרו ובלעדיהן שמי נאנס ונחבט באכזריות ובפומבי אין ספור פעמים.

"היית משנה משהו אם היית יכול לחזור אחורה בזמן?", היא שאלה.

"אני מתאר לעצמי שהייתי עושה את הכל בדיוק כמו שעשיתי", עניתי. "בסופו של דבר, כל הדברים שאיבדתי בדרך, האנשים, אפילו את, אתם כולכם בתוכי. אתם אני, ואני לא יכול להיות אני אחר חוץ מעצמי".

הבטתי הצדה, היא נעלמה. הדבר הבא שאני זוכר הוא תקרת הבר כשמים מתנפצים בפני. "קום, שי", מושך אותי רז. "הוא שתה יותר מדי", מסביר אליאב למלצרית המודאגת, "הוא צריך סוכר".

המלצרית מציעה לי טרופית קרה. שערה אדום ופרוע, שמלתה לבנה. ראשי מסתובב, אבל ברגע הזה אני לא יכול להוריד ממנה את העיניים. הלילה, היא האישה היפה ביותר שאי פעם ראיתי. זוהרת ומחייכת, ממש כמו השנה החדשה. 

חג שמח לכל בני ישראל, שי חי