דודה רחל: סיפור מיוחד לראש השנה

בן זוגי קנה לי מגהץ בצבע צהוב. וגם קרש גיהוץ ורוד עם מילות אהבה כתובות עליו: "אושר", "תקווה", "ברכה", "אהבה". לא התלוננתי על הבעייתיות בהתאמת הצבעים, זה לא משהו שאני עושה ממנו עניין, במקום זאת חיבקתי אותו. כששאל "אהבת? בחרתי לבד. עכשיו תגהצי לי את כל הבגדים", צעדתי לאחור והענקתי לו סטירה מצלצלת.

הוא צחק והוציא מכיסו טרופית קרה. "הנה, אני קונה לך גם דברים שאת אוהבת", אמר והחדיר את קשית השתייה.

התיישבתי על הספה האפורה בביתי והבטתי בו מסיר את הניילונים שעטפו את המגהץ. חייכתי, יש לו חיבה לדברים חדשים. לפעמים אני חושבת שברגע שיורדים הניילונים, או נפתחות האריזות, הוא מואס באותו המוצר ועובר הלאה, לבדוק מה הדבר החדש שיוכל להשיג.

הוא לא אוליגרך ולא בעל ממון. אהובי הוא בסך הכל איש פשוט המתפרנס מעבודתו העוד יותר פשוטה. אבל חדוות השינוי, הגילוי, ההרכבה והתלייה שווה לו יותר מכל חופשה או בילוי שיעניק לעצמו.

בינתיים, לפני שנגמרה לי הטרופית, הדלקתי את הטלוויזיה וזפזפתי בין התחנות. בין טלנובלה שנמשכת כבר נצח לבין תוכנית אסטרולוגיה מבוימת נעצרתי בערוץ 1, שבעוד כמה חודשים יסיים את חייו, וכמו כל אדם זקן שאף אחד מילדיו כבר לא רוצה בו, יארוז את סליליו ויישלח אל הגנזך. "פרפר נחמד", צעקתי לבן זוגי. "תראה, עוד משדרים את זה". הוא נעמד, התנשף מעט, הסיר שאריות סלוטייפ שנדבקו לידיו ואמר "אני זוכר את זה, זה הספיישל שלהם לראש השנה. כל שנה אותו התסריט, רק הבגדים של אפי ועוזי היו משתנים".

הוא התיישב לידי, לקח ממני את הטרופית וסיים אותה. אפי בן ישראל עמדה מול עוזי חיטמן ז"ל, הגישה לו, לפינגי ולאוזה תפוח בדבש וכולם בירכו יחד: "יהי רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". "אמן, בזכות מצוותיה של אוזה", צעק בן זוגי והביט בי, ממתין לתגובתי. הוא ידע שהיא תכף תגיע, וידעתי שהוא אוהב לשמוע אותה, אז צחקתי את הצחוק המתגלגל שלי ומלמלתי "איזה ילד אתה". הוא חיבק אותי חזק, וכשעוזי חיטמן החל לפרוט על הגיטרה הקלאסית כבר אהבנו על הספה האפורה.

בכל שנה מחכים שאכנס דרך דלת הבית המשופץ והמואר של אחי ואשתו (הבית הרעוע והישן שהיה פעם של אמי, עד שהלכה) ואחזיק את מגש הזהב המפורסם שלי בידי. בימי שגרה אני כמעט לא נכנסת אל הבית הזה. זה לא שאני לא רוצה כמו העובדה שאני לא מקבלת הזמנות. כזו היא, עדה, אשתו של אחי. אם הדבר תלוי בה, בארוחות שישי פשוטות בעלה ובנותיה מספיקים לה. בארוחות חגיגיות יותר היא מוסיפה כמה קולגות מהמשרד של אחי, כך היא יכולה להתהדר באוסף היינות שהיא מייבאת מבורדו.

בערב ראש השנה ובחג הפסח היא חייבת להזמין גם אותי. על זה אחי לא מתפשר. זו הייתה הצוואה של אמא. כי חוץ מלהוריש לו את ביתה, הורישה לו גם את "תדאג לאחותך". ואם צוואה זו לא הייתה מאולתרת וכתובה ביד של אישה קשת יום אלא ביד עורך דין, הכל היו מבינים שגם שלי הוא הבית. גם כשחשכו עיניה של אמי, עדיין לא נעלמתי מהן.

אבל עוד במהלך סידורי הלוויה הודיע לי אחי, כשהוא מלווה באשתו, שלצערו הבית רשום על שמו. ואם ארצה לקחת כמה תכשיטים של אמא, זה יהיה לו לכבוד. "אבל תענדי אותם. אם את לא מתכוונת לענוד אותם, חבל שסתם ישכבו לך בארון", הוסיפה הגברת.

לא הקמתי מהומה. הייתי כל כך עסוקה במותה של אמי, הצנועה והיפה, עד שהנהנתי לאות הסכמה על כל מה שאמרו. עוד באותו היום הלכתי אל הבית. אספתי את התכשיטים וענדתי אותם, שתי שרשראות ושלוש טבעות. מאז הן לא ירדו ממני.

שלושה ימים לפני ראש השנה מתקשרת אלי עדה, כמו מחכה לדקה ה־90, כמו לא מניחה לאותה התקווה שלה שבטח כבר מצאתי פרטנרים לבלות איתם את החג. בהתראה כזו קצרה, היא בוודאי חשבה, לא אתייצב על דלתה.

אבל הטריק שלה ישן מדי. כשהיא חוזרת עליו מדי שנה, הוא הופך צפוי. אני אפילו מנהלת עם עצמי הימורים באיזו שעה היא תתקשר ובאיזו מילה תפתח את השיחה. אני רווקה בת 53, עובדת במפעל סבונים עם עוד כמה עובדים זרים, והחוג החברתי שלי לא גדול, כך שהזמנות אני כמעט לא מקבלת. וכשעדה מתקשרת, אני מחייכת לעצמי ואומרת לה "מה שלומך, עדה. כן, כמובן שאגיע, אני מסיימת לעבוד מאוחר, אז אקח את האוטובוס האחרון".

"רק אל תאחרי יותר מדי", עדה מסכמת ומנתקת את הטלפון.

שני ג'יפים חונים בחניית הבית של אחי. החניה שפעם שימשה מחסן שבו אמי הייתה מפשילה מעט את שמלתה, מניחה מערבל מזון בין ירכיה וטוחנת בשר לקציצות של הערב. שני ג'יפים שחורים וגדולים שמעולם לא עצרו על יד ביתי והציעו לי טרמפ. רבע שעה בתוך אחד הג'יפים האלה ויכולתי לשבת בסלונו של אחי ולהתפעל מהדיוקן המשפחתי שעשו בספרד.

אבל עדה אוהבת שאני אוחזת במגש הזהב שלי בידיים עייפות, לאחר יום עבודה מפרך, לבושה בשמלה מהקולקציה שעברה לפני שלוש שנים, בשיער מתוח לאחור ועל שפתי אודם סגלגל. כשעדה עורכת את השולחן המעוצב בגוני אדום ובזרעי רימון מלאכותיים, היא לבטח מחייכת לעצמה וחושבת על הצפיפות ועל צחנת האוטובוס האחרון שלפני כניסת החג. אבל לבסוף, רגע לפני שבא החושך ונכנסת השנה החדשה, אני נעמדת מול ביתו של אחי ומביטה בו. פעם צניעות, אהבת אדם ופיוטי שבת היו חלק מהבית הזה. היום בריכת שחייה שמדיפה ריח כלור מכסה על הנוסטלגיה.

בכל שנה הם מחכים שאבוא ובידי מגש הזהב. "נו אמא", אומרים הילדים לעדה, "מתי דודה רחל באה?". "דודה שלכם באה באוטובוס", היא משיבה להם. "גם בחגים הקמצנית הזו לא תשלם על מונית".

בכל שנה אני נכנסת דרך הדלת הגדולה כשהאיפור על פני מרוח וריח הזיעה של יושבי האוטובוס דבק בי מעט. ובכל שנה קמות בנותיו של אחי ורצות אלי, מהיום שבו למדו ללכת ועד הרגע שבו הן מופיעות עם טבעות נישואים ואירוסים.

"הבאת לביבות פרסה, הן עוד חמות?", הן שואלות אחרי שנשקו לי. "השנה הכנתי מנות כפולות, קחו גם הביתה", אני אומרת, והן, כמו מנהג קבוע, הדבר היחיד ששמור רק לנו, פותחות את נייר הכסף ומתחילות לזלול. "אבל יש אוכל", צועקת עדה מהמטבח. אני מחייכת ואחי, כבר עם קמטים, קורץ לי. "ברוכה הבאה, רחל, חג שמח", הוא אומר ומחבק אותי. שנינו מביטים על הבנות אוכלות. "אתן יודעות מי לימדה את דודה רחל להכין את זה?", שואל אחי. "כן, אבא, כל שנה אותו הסיפור? סבתא לימדה אותה", עונה אחת מהן. "חבל שגם אמא לא למדה", מוסיפה השנייה.

אני ממששת את השרשראות שעל צווארי. בזמנים האלה, יותר מבכל זמן אחר, אני מתגעגעת לאמי, שאולי בלי שידעה בכלל העניקה לכל אחד מאיתנו בדיוק את מה שהוא צריך.

"זה סיפור יפה", אומר בן זוגי. "קצת עצוב, אבל יפה".

עכשיו הוא יושב על הספה, ואני עומדת מולו, חונכת את המגהץ והקרש החדשים. מגהצת לו חולצה לבנה לכבוד החג. "את יודעת, מרסל, הלוואי שלי הייתה דודה כזו", הוא אמר וסגר את הלפטופ. "אל תדאג, יש לי הרבה דודות, פשוט תבחר לך אחת".

הוא בן יחיד, אהובי, את דודותיו כלל לא מכיר. ובעוד כמה ימים נחגוג יחד את החג הראשון שלנו כזוג, במשפחתי, שאולי בקרוב תהפוך למשפחתו. וכשתגיש אמי את קציצות הפרסה שלה, הוא יצביע עליהן וישאל אותי "מרסל, אלו לא הקציצות כמו בסיפור?".

"אין סיפורים עכשיו", תזעף אמי. "יאללה, תאכלו ותרוקנו צלחות, יש לי עוד הרבה מה להגיש ואין מקום על השולחן".

ובכוס היין השנייה או השלישית אלחש לו: "כן, אלו הקציצות מהסיפור". והוא יגיד "אל הבית שלנו יוזמנו כולם, ויהיו לנו אלף ילדים, ואלף דודות, וכלבים. את תראי, יהיה לנו בית בלי מנעול לדלת".

זה מה שאני מבקשת לעצמי לשנה החדשה. בית גדול וטוב, עם הרבה קציצות פרסה ובלי מנעול. שנה טובה. 