כשויקטור חסון שכב ללא הכרה: הצצה לתסריט של גבעת חלפון 2

יום שלישי השבוע מלאו 40 שנה לצאת "גבעת חלפון אינה עונה", ונזכרתי איך אבא שלי היה נוהג לדבר על הסרט הזה בגאווה, אבל לא מהסיבות שאתם חושבים עליהן, לא משום שהפך לסרט הקאלט הישראלי האהוב בכל הזמנים. הסיבה שאבי דיבר על הסרט בגאווה גדולה הייתה שהוא צולם בזמן שיא של שמונה ימי צילום בלבד (צילום סרט קולנוע ממוצע עומד על לפחות 30 יום). "אצלי אנשי ההפקה יודעים שמצלמים מהר וקצר והולכים הביתה מוקדם", הוא תמיד אמר.

זה די מדהים שדווקא הסרט הזה, שצולם בזמן הכי קצר, הפך עם השנים לסרט הישראלי בעל חיי המדף הכי ארוכים. אני אומר את זה על בסיס נתונים מחברות התמלוגים, מכירות DVD ודוחות עם סטטיסטיקות. מתברר ששידורי הסרט בערוצי הטלוויזיה וההשמעות ברדיו של השירים ממנו (בעיקר "תן לשים ת׳ראש על דיונה") רק הולכים ורבים.

אני הולך לתקוע סכין בבטן הרכה של התרבות הישראלית, אבל חייבים להודות שבמבחן הזמן מה שנותר מהגשש החיוור הגדולים הוא בעיקר "גבעת חלפון". עם כל הכבוד למיטב המערכונים שנכתבו על ידי ענקים כמו נסים אלוני, יוסי בנאי ואפרים קישון, זוכרים לגשש את "אני לא מבין איזה אינטרס יש להם לבוא בחום הזה" של סרג׳יו קונסטנצה, את ההסבר של ג׳ינג׳י על כך ש"מצפון הים המכונה תיכון, וממזרח ישראל המכונה מדינה", ואת חליפת האיומים של ויקטור חסון. 

וזה כמובן בלי שהזכרנו את הציטוטים הנצחיים שכרסמו בשפה העברית כמו "לסרג׳יו פנית - לא טעית!", ו"בור ועם הספר", ו"חן חן למתחנפן", ו"שעה, שעה שאני מחפש את הים... לא למדו לשים שלט קטן 'ים'?", ו"אין צבא בעולם שיעצור אותי מלעשות פרצלציה מהפרצוף של הקונצרטינה הזה", ו"לא דובים ולא סולר - מקסימום חולר". וכמובן הדיאלוג האלמותי: "מר חסון, אם המצרים באים, מה אתה עושה?". "מה שעשינו ב–56'". "מה עשיתם ב–56'?". "מה שעשינו ב–48', אין יותר טוב מזה". "ומה עשיתם ב–48'?". "30 שנה, לך תזכור". אז עכשיו אנחנו לא 30 שנה אחרי, אלא 40, ומתברר שעדיין זוכרים.

לפני שנתיים וחצי, לאחר שאבי נפטר, עברתי על הדברים שלו ומצאתי את התסריט המקורי של "גבעת חלפון", שעליו היה כתוב התאריך "יוני 1976". שלושה חודשים אחר כך, בסוף ספטמבר, הסרט כבר יצא לאקרנים. לכתוב, לצלם, לערוך ולהוציא סרט בתקופה של שלושה חודשים זה בלתי נתפס. אין דבר כזה לעשות סרט במהירות כזו.

אבל כמי שהכיר היטב את אבי, אני יודע שכשהוא צריך כסף הוא הופך לסוג של גיבור על. כך הוא בעצם כתב במהירות שיא (יחד עם נפתלי אלטר) את "גבעת חלפון אינה עונה" - סרט שכל תכליתו בעצם הייתה לייצר כסף, להיות "סרט קופות" שיצולם בזריזות (מה שאומר השקעה של פחות כסף, עלות של כל יום צילום זה עשרות אלפי שקלים) ויגיע במהירות לבתי הקולנוע. ויותר מכל: יעזור לו להתגבר על החובות שנוצרו בעקבות סרטים קודמים שעשה ולא ממש הצליחו בקופות.

כשאבא ונפתלי עבדו, הם לרגע לא ניסו ליצור סרט קאלט שיהיה אחד מעמודי התווך של ההומור הישראלי. כל שהם ניסו ליצור הוא הכנסה מהירה. ההתמקמות של הסרט בהווי הארץ־ישראלי היא תופעת לוואי של מהלך שנועד לרפד את חשבון הבנק. משיחות שהיו לי עם אבי בנושא, אני יודע שעשרות שנים אחר כך הוא די התחרט על עשיית הסרט, משום שקיבל ביקורות איומות. נכתבו משפטים כמו "צריך לאסור בחוק על אסי דיין להתקרב למצלמות" ושהסרט "יותר נמוך מים המלח".

אבל הכי קשה היה לו במעגל הקרוב אליו, שם הוא זכה ללגלוג שהכניס אותו לתסביך נחיתות. "הסתובבתי במילייה של אמנים", הוא סיפר לי פעם, "והם כל הזמן היו אומרים לי 'אנחנו עושים אמנות אמיתית, לא סרטי בורקס נמוכים כמוך, על יחידת מילואים בחולות'". הדבר הכאיב לו יותר מכל דבר אחר, והוא לא שכח את זה עד יום מותו.

למעשה, רק אחרי שיצר את "החיים על פי אגפא", שהפך לאחד מסרטי הדרמה הטובים בתולדות הקולנוע הישראלי, הוא השלים עם ההצלחה הפנומנלית של "גבעת חלפון" והתחיל להתגאות בזה שהוא האיש שמאחורי סרג׳יו קונסטנצה (שהייתה הדמות האהובה עליו בסרט), ויקטור חסון וסמל ראשון רפאל "ג׳ינג׳י" מוקד.

בסביבות 2006 אבא ואני חיינו יחד בדירת שני חדרים קטנה שהשקיפה על שדרות נורדאו והיינו זקוקים לכסף. מאוד זקוקים. על השולחן עלתה הצעה שאבי יכתוב את סרט ההמשך ל"גבעת חלפון". זו לא הייתה הפעם הראשונה שהדבר הוצע לו, אבל זה היה הטיימינג הכלכלי הנכון. מי שלקח עליו את משימת ההפקה היה הסנדק של הקולנוע הישראלי, משה אדרי.

אבי התחיל לכתוב, יש לציין שלא בחשק רב, אבל בנחישות שנבעה מתוך המקצועיות שהייתה לו, כשהוא כמובן מייעד את התפקידים הראשיים לגששים. אלא שבמהלך הכתיבה, שהפעם לא הייתה מהירה כל כך, פולי הלך לעולמו, וכל הפרויקט נגדע.

אני זוכר שאחר כך הוא ניסה לחשוב על דרכים לעקוף את הטרגדיה ושקל לכתוב תפקיד שתעשה בתו של פולי, יעל פוליאקוב, שתשחק את הבת של קונסטנצה או משהו כזה, אך הדבר לא קרה. החיסרון של פולי היה גדול מדי. אסון לסרט. הדמות הכי צבעונית ב"גבעת חלפון" היא של סרג׳יו קונסטנצה. הוא גם הדגיש שפולי היה שחקן כל כך נדיר ביכולותיו, שהוא לא מאמין שיהיה מישהו שיוכל להיכנס לנעליו. "שחקנים ברמה של פולי", הוא אמר לי, "זה פעם בדור".

עם השנים, במיוחד מאז שאבי נפטר, נושא הפקת סרט ההמשך (שייכתב על בסיס שתי הטיוטות המקוריות של "גבעת חלפון 2" שאבי כתב) עלה פעמים רבות. בפעמים שפנו אלי בשביל לקבל את הסכמתי להוציא לדרך פרויקט כזה, לא התנגדתי, רק אמרתי שאני רוצה לחשוב על זה כמו שצריך.

עד כתיבת כתבה זו לא חשבתי על היוזמה כמו שצריך. אבל עכשיו, אחרי שנדרשתי לנושא כמו שצריך, ברור לי שאין סיכוי שהדבר ייעשה. כל עוד זה יהיה תלוי בי, לא אסכים להפקת סרט המשך.

הסיבה פשוטה: הלב, המנוע והקסם של "גבעת חלפון" הם הדיאלוגים והשפה הייחודית של הדמויות. ועם כל הכבוד, אין אף כותב כיום בארץ שיוכל להגיע לרמה כזו של מיומנות קומית, בעיקר בכל מה שקשור לחידודי הלשון, שאבי כל כך הצטיין בהם. האיש הזה, אסי דיין, עומד בשורה אחת יחד עם מאיר אריאל, דוד אבידן וחנוך לוין ביכולת לשלוט בשפה, לפרק אותה ולהמציא אותה מחדש.

אחד הדברים שאני נשאל לגביו הכי הרבה הוא התסריט של "גבעת חלפון 2". אנשים ממש מתחננים לראות אותו. אז הנה, לכבוד יום הולדת 40 לגבעה, אני חושב שזה הזמן המתאים לשחרר לאוויר חלק מהתסריט שאבי כתב. במרכז העלילה של סרט ההמשך נמצא ויקטור חסון ששוכב בבית חולים ללא הכרה כבר 30 שנה, מאז שסאדאת הגיע לארץ ב–1977. הביקור של סאדאת והשלום עם מצרים היו גדולים על טיפוס מיליטריסטי כמו ויקטור חסון.

הפעם הראשונה שאנחנו בעצם פוגשים את ויקטור חסון היא בסצינה 5, כשהוא שוכב על המיטה ללא הכרה, מחובר לאינפוזיה ולזונדה. לידו ניצבת בתו שיפרה חסון–קונסטנצה, שהיא כבר בת 55 ונשואה ללא אחר מאשר סרג׳יו, אויבו של מר חסון. שיפרה יושבת ומדברת אל ויקטור שלא מגיב, ולחדר נכנסים לפתע ד"ר הס, מנהל בית החולים, והפסיכיאטר של המחלקה, ד"ר אורי מלר.

הם סוקרים את מצבו של החולה ויקטור חסון. ד"ר מלר אומר ש"הבן אדם איבד את ההכרה ב–77׳ בגלל שסאדאת בא לארץ בניגוד לדעתו של הפציינט, וזה ידוע ש'קומה פוסט שלום טראומה' גורמת ל'אמנזיה טוטאליקה'". ד"ר הס, מנהל בית החולים, טופח על שכמו ואומר לו: "יפה! אנחנו תמיד מדברים על קורבנות המלחמה, אבל מה עם קורבנות השלום... 30 שנה האיש הזה משלם את המחיר... חבל שלא היה בהכרה בזמן שתקענו לחיזבאללה את הצינור...".

בדיוק אז, לנוכח המילים הלוחמניות, מר חסון מתעורר מהקומה ודורש לדעת היכן הוא נמצא. ד"ר הס מבשר לו שהוא ב"בית מנוחת הלוחם" ושהוא היה מחוסר הכרה במשך 30 שנה. ויקטור מיד מצווה עליו: "קודם כל תוציא לי את הצינור הזה מהאף ואת ההוא שם למטה. תוציא... ואת המחט עם האינפלציה... תוציא. ארון חשמל עשיתם ממני...".

מיד אחר כך הוא מסתכל סביבו ומתקשה לזהות את הנוכחים. שיפרה בתו אומרת כמה דברים והוא מגיב בזמן שהוא מסתכל עליה ומנסה להבין מהיכן הוא מכיר אותה: "הקול מוכר... אבל הפרצוף מסתיר את הפנים...".

שיפרה אומרת לו: "אבא, אני שיפרה, אבא, בתך הבכורה".

ויקטור: "מה איתה?".

שיפרה: "היא עומדת לצדך, אבא, 30 שנה כמעט, אבא".

ויקטור: "אז למה שלא תקראי לה לפרונט שנראה אותה?".

שיפרה (מתקרבת לפניו והוא נבהל): "זוכר שהבטחת לי חייל מ׳צמד ברירה׳. אבא?".

ויקטור: "תראי אותך, הייתה ברירה?".

שיפרה: "אמרת טלפון אחד למוטה, אבא".

אחר כך, כשוויקטור מתחיל לזהות את בתו ולהבין את המצב, הוא דורש "את הכיסא גלגלים. עכשיו!! אני לא נשאר פה דקה מעל 30 שנה!".

הוא מנסה לקום אבל לא מצליח.

ד"ר הס: "מר חסון, אנחנו ניתן לך משהו להרגעה. מר חסון, תאמין לי אנחנו נהיה מאושרים לשחרר אותך ברגע שתעמוד על הרגליים".

ויקטור פונה בבהלה לבתו שנמצאת בחדר ודורש ממנה שתיקח אותו לביתו: "שיפרה, לעבודה!! אבא ממהר להכרת ביתו".

בסצינה 8 אנחנו מגלים שקונסטנצה פתח מכון להכשרת עובדים ערבים לעובדים רומנים. הוא זיהה שכיום היהודים פוחדים מערבים ולכן מעדיפים עובדים רומנים לא מסוכנים שיעבדו אצלם. סרג׳יו עומד וממולו יושבים כעשרה ערבים והוא עדיין, 30 שנה אחר כך, עם השפמפם, חליפת התכלת, העניבה והמשקפיים הכהים למחצה, הכובע המרושת מעל, הנעליים הלבנות והמבטא הרומני.

הוא מסביר לערבים שיושבים מולו במבטא הרומני הקיצוני שלו: "מה שאני מציע זה, א', לימוד בקורס אינטנסיבי של רומנית. רומנים. קולטורה. אקסנט. גיווטש, טופוגרפיה של רומניה. ואז ׳משאבי אנוש קונסטנצה בע"מ׳ מסדרים לכם תעודות עובד זר מרומניה ואתם סוף–סוף מבסוטים חאלס אצל היהודים שפוחדים מערבושים".

בדיוק אז נכנס בריצה לא אחר מאשר ננסי קונסטנצה, בן 30, בנם של שיפרה וסרג'יו. ננסי מתקרב לאביו בריצה ומודיע לו ש"פאפא, ג'ינג'י טלפן שוויקטור התעורר. בוא מהר, מאמא כבר שם".

סרג׳יו מגיב: "מה זה התעורר? אחרי 30 שנה? אולי רק הרגליים קמו? בטח הראש יקום עוד שנה. כמו שאומרים, ‘מי שחושב מעט - קם לאט'".

ננסי קונסטנצה: "ג'ינג'י אומר שכדאי למהר, ואתה יודע על מה הוא מדבר".

סרג׳יו: "ממש משורר. אבל צודק, אני זז ואתה תמשיך פה".

ננסי נבהל מהסיטואציה, להדריך לבד את הערבים, אבל פונה אליהם ואומר: "פועל רומני מקבל נטו תשע אלף, ערבי מגזרי שש אלף, אבל יהודי פוחד שפועל ערבי ישחטום ויאנסום. כמו שאבא שלי סרג'יו אומר: ‘יותר טוב רומני אחד על הפיגום משני שהידונים על העץ׳".

מאוחר יותר מגיעים בריצה ל"בית מנוחת הלוחם" יעלי וג׳ינג׳י כדי לפגוש את מר חסון שהתעורר מהקומה. בדרך עוצר אותם ד"ר הס ומסביר להם: "נתתי לו משהו להרגעה, הוא רוצה לקום וללכת הביתה. אז א', הוא חייב לעבור פה פיזיותרפיה. וב', מה שחשוב זה לא להזכיר בדיבור איתו את המילה ‘שלום'. כי זה עלול להחזיר אותו לקומה".

יעלי מיד מנסה להבין: "אבל סתם ‘שלום' בתור אהלן, היי וכזה, זה בסדר?".

ד"ר הס: "עדיף 'היי', 'אהלן', 'ביי'".

ג׳ינג׳י: "ומה עם ‘מה שלומך, מר חסון?', או ‘מר חסון, מה שלומך?'".

ד"ר הס מסביר: "עדיף ‘כיף חאלק, חוואג'ה חסון?', או אפילו 'How are You, מיסטר חסון?', בעיקר אל תדברו על הסכמים, הסכמי קבע, ערפאת, ביילין, אביב גפן".

ג׳ינג׳י: "אבל ערפאת מת".

ד"ר הס: "אבל השלום חי. בהצלחה".

כשיעלי וג׳ינג׳י נכנסים לחדרו של ויקטור הם רואים שם את שיפרה. האחיות מתחבקות בעוד ויקטור שוכב ער בפנים זחוחות ודורש לדעת: "מה חדש, חבריה?".

יעלי (רצה אליו ומחבקת ומנשקת אותו): "אבא'לה, מתוק שלי, שלנו, חזרת אלינו!".

ויקטור תוהה: "מאיפה?".

ג׳ינג'י: "מאי שם פה בסביבה".

יעלי: "לא חשוב. העיקר שאתה חי וער וזוכר".

ויקטור: "זוכר? מה יש פה לזכור?".

ג'ינג'י: "אותי למשל".

ויקטור: "תן דוגמה, חייל".

ג'ינג'י: "גבעת חלפון 1976, סיני, הסמל הראשון שלך?".

ויקטור: הסמל הראשון שלי?".

ג'ינג'י: "סמל ראשון מוקד? מפקד המבצע לחילוצך מידי המצרים? מבצע ולדהיים?".

ויקטור: "יהורם גאון?".

ג'ינג'י: "לא. זה מבצע אנטבה. את יעלי אתה זוכר, מר חסון?".

ויקטור: "בטח, יעלי. רק תזכיר לי בדיוק איך אפשר לשכוח אותה?".

ג'ינג'י: "יעלי. בתך. יעלי חסון לשעבר ומוקד לשהווה, לשהיום, לשמולך".

ויקטור: "יעלי. ממש יעלי. יפה, נמוכה, לא ממש גבוהה. ספרי, ספרי לאבא מה קורה איתך. את עוד מרכזת שבט בבנות עקיבא? ומה עם עקיבא? רק אל תגידי לי שנפרדתם בגלל החייל ההוא מהמוקד".

יעלי (חצי בוכייה): "ג'ינג'י, תעדכן את אבא שלי".

ג'ינג'י: "מר חסון, תרשה לי לעדכן אותך שכל מיני בנות שלך התחתנו עם כל מיני בנים".

ויקטור: "בנים של מי?".

יעלי: "אבא, מוקד הוא בעלי כבר 24 שנה באהבת אין קץ, ויש לך שני נכדים".

כאן ויקטור מודיע שהוא לא אוהב ילדים כי הם תמיד מנגנים על משהו, תופים, גיטרה חשמלית, ודורש לדעת על מה הילדים שלהם, כלומר נכדיו, מנגנים. בתגובה ג׳ינג׳י מסביר לו שהבן הגדול, מכבי, בכלל בענייני מחשבים: "הוא מחובר לכל העולם. הצליח לחדור לבית הלבן".

ויקטור: "מכבי, שם יפה, זה מיהודה המכבי?".

ג'ינג'י: "לא בדיוק. מכבי תל אביב".

ויקטור לוקח את זה די קשה ומודיע ש"אבל דיברנו שקודם מחתנים את שיפרה".

ג׳ינג׳י: "בוצע. שיפרה התחתנה חצי שעה לפנינו".

ויקטור: "מצאתם מישהו חצי שעה לפני? כל הכבוד".

שיפרה: "לא, אבא, זאת הייתה חתונה כפולה. חבל שלא היית בהכרה, היית נהנה נורא. עשינו קייטרינג צמחוני".

ויקטור: "ומי החתן שהסכים, שרצה, שהתעניין לשאת אותך על כפיו מעבר למפתן ועד למיטתך?".

שיפרה: "אז ככה. קודם כל הוא 1.76 מטר".

ויקטור: "יפה. גובה נחמד. כן?".

שיפרה: "ויש לו שפם דק מעל השפה העליונה".

ויקטור (עדיין זחוח): "יפה. הבן אדם מגדל שפם במקום הנכון. הוא ארכיטקט?".

שיפרה: "לא, אבא, הוא עומד בראש חברה למשאבי אנוש".

ג'ינג'י: "מר חסון, הוא מנהל חברה לכוח אדם שזה המשאב האנושי החשוב ביותר במדינה, שלצורך בנייתה בעלה של שיפרה מייבא עובדים זרים. או, יותר נכון, מעבד עובדים מקומיים למצב של עובדים זרים".

ויקטור (נאנח): "אתה רק עוזב את ההכרה לכלום, 30 שנה, וכבר ארכיטקטים זרים מביאים מים למשאבי שדה ועוד עם שפם. מזל שהגובה בסדר. טוב, מה שמו?".

שיפרה: "קוראים לו סרג'יו, אבא. קונסטנצה".

ויקטור מתקשה להתאושש. הוא פונה לשיפרה ושואל אותה שוב: "שיפרה'לה מתוקה שלי, אחרי 30 שנה בקומה השמיעה לא כל כך מאזינה. מה אמרת שמו של המשאב?".

שיפרה: "סרג'יו. זה השם הפרטי שלו, אבא".

ויקטור: "את בטוחה סרג'יו? אולי סרגי, או סרג'י, אולי שרגא?".

שיפרה: "אבא, באמת, שאני לא אדע איך קוראים לבעלי, 24 שנה אני אומרת לו ערב ערב ‘סרג'יו, בוא כבר ל...'".

ויקטור: "והוא בא? עם השפם והמה שם המשפחה של הסרג'יוט הזה?".

שיפרה: "קונסטנצה. זאת העיר ברומניה שבה היו הוריו. עד שלקחו אותם".

ויקטור: "לא יפה שהורים לא לוקחים את הילדים איתם".

שיפרה: "הם רצו, אבל הוא תמיד סבל ממחלות ים ולא ידע לשחות".

יעלי: "לא ידעתי שלקחו את היהודים באוניות למחנות".

שיפרה: "איזה מחנות? שמו אותם על אוניית מעפילים וסרג'יו הגיע יותר מאוחר בטיסה (אומרת בקנאה) עם הזיזי טריפו שלו".

ויקטור: "מזל שלא הייתי בהכרה בחתונה, בטח הייתי מאבד את ההכרה ומתעורר רק עוד שש שנים לפחות. נכדים יש?".

שיפרה: "שניים. הגדול ננסי בן 30 עובד עם אבא. מנגן על דרבוקה. הקטנה מילה, בת 10, אלופת חולון לגילה בהתעמלות עם סרטים".

כאן ויקטור מתעייף מכל האינפורמציה, נשכב, וחצי רדום מספר על איך הוא בטוח שסרג׳יו דפק אותו: "את זוכרת את הנפט שמכרנו ג'ריקן ג'ריקן? בקיצור, יום אחד הבעל שלך נעלם לכמה שבועות לאירופה, לחפש כישרונות בשביל מחזמר מוזיקלי אירוטי 'סלומון וקליאו' על שלמה וקלאופטרה, אבל פתאום נפסק הנפט, והחור של 'נתיבי ויקטור' היה סתום, ואני תכף ידעתי שסרג'יו הלך למצרים, סיפר להם על החור שקדחתי בצינור שלהם, קיבל כמה אלפים ועזב.

בגלל המלשן הזה המצרים סגרו את החור שחוררתי בצינור שהזרים לאויבינו את הנוזל שאפשר להם להפעיל את תנורי החימום, ואת הפרימוסים שהרתיחו את הפול עם המסבחה. 150 ג'ריקנים ריקים השאיר לי הקוסטריצה הזה ועוד חייל בא עם משאית בשביל להחזיר אותם לצה"ל ואני אמרתי להם שזה ג'ריקנים ישנים של הבריטים שאלנבי זרק ברחוב אלנבי, אבל החייל והחברה שלו אמרו לי שיותר טוב שיכתבו בעיתון שחסון תרם 150 ג'ריקנים לוועד למען החייל ולא שחסון נעצר, אז תרמתי".

שיפרה: "מה היה לוועד למען החייל לעשות עם הג'ריקנים?".

ג'ינג'י (בגאווה): "כל חייל שקיבל ג'ריקן העביר אותו להוריו בתור מה שקראתי ׳גם החייל דואג להוריו - ושם להם ג'ריקן בבגאז'".