ערב חג. הפקקים כבר יהיו מאחורי, קערה עם דבש לפני ולצדה צלחת עם תפוחי עץ שנחתכו מבעוד מועד וכבר החלו להשחיר בשוליים. בניגוד לארוחה של פסח, שבה אתה מוצא את עצמך בנבכי ההגדה, מתנפל על מרור כרוך בתוך שבר מצה כמוצא שלל רב, בערב הזה אין צורך להתאפק. אולי הביס הראשון - שמחבר בין טעם הדבש והתפוח לטעם הכבד הקצוץ יהיה מעט מוזר, אבל אחר כך - וכל הדרך עד לשחרור הכפתור העליון של הג'ינס - הכל פתוח והרשות נתונה, מה שמביא אותי להחלטה הראשונה שלי לשנה החדשה: דיאטה.
כן, אין שנה שבה לא מלווה אותי ההחלטה הזאת כצל. ממחר, אני מחליט, אני סותם את הפה - גם ליד השולחן וגם כשאני מנסה להעלות נימוקים נגד הליכה לחדר הכושר, עניין שבחודשים האחרונים הצטמצם אצלי בצורה מדאיגה. ההחלטה הזאת תחזיק לפחות שנה או עד למחרת בבוקר - מה שיגיע קודם, אבל משקל היתר שלי פחות חשוב לענייננו הפעם, אלא העיתוי.
הזמן הוא ההמצאה הכי גדולה של החברה האנושית. בעצם, מוטב לדייק: מדידת הזמן. הרי בקלות היינו יכולים לחיות בלי ימי שנה ובלי ימי הולדת, אבל אז - איך היינו יודעים שמשהו בחיינו פגום, כמו למשל כאשר בגיל 6 כל הילדים בכיתה א' יודעים לזהות את אותיות הא'–ב', חוץ ממני? בחברה הכפרית הקדומה כמעט שלא ידעו תאריך מהו: עונות השנה היו מצוינות בחגים תואמים, אחרי שאלה היו נקבעים בידי כוהני הדת, ימי הולדת נחגגו רק למלכים ואצילים, יום מנוחה מסורתי נקבע לפעם בשבוע - ואשר לכל השאר - מה אכפת לו לאדם אם היום 5 בחודש או 11?
גם ביחידות זמן קטנות יותר שרר בלגן מבורך: פגישות נקבעו לבוקר או לצהריים או אחרי שקיעת החמה או ליום שאחרי הגשם הראשון - ושאר הגדרות של בערך. גם אחרי שברוב המדינות אומצה ספירת השנים הנוצרית ולוח השנה הגרגוריאני, ואפילו אחרי שחילקו את היממה ל–24 שעות, המשיכו רוב האנשים לקחת את הזמן: שעון בכיס המקטורן, למשל, היה תכשיט יקר ערך בימים שבהם המילה מקטורן עוד הייתה מובנת, ושעון היד צץ על ידי הגברים רק אחרי מלחמת העולם הראשונה ונעלם קצת לפני השלישית, בעידן הסלולרי (אופס, סליחה, קצת קפצתי בזמן. אתם עוד לא אמורים לדעת את זה. תשכחו בבקשה את המשפט האחרון).
בעוד הזמן באשר הוא זמן נמשך כל הזמן, הרי שמדידתו בשנים, בחודשים, בימים ובשעות היא עניין חדש יחסית. ואף על פי שהוא חדש, הוא כבר צרוב בתודעתנו. ברור שבלי מדידת זמן אין תעשייה וכלכלה, אין היסטוריה מתוארכת וכמובן שאין תוכניות לעתיד. דוגמאות לא חסרות: אף פועל לא יידע מתי לבוא לעבודה ביחד עם הפועלים האחרים, המנהל לא יידע מתי הוא צריך להוציא את ההזמנה - שלא לדבר על יום התשלום או על התשלום בכלל - שהרי גם הוא פועל יוצא של מספר ימי עבודה ושעות נוספות.
מהפכת הסייבר טשטשה מעט את משטרו הנוקשה של הזמן - לא רק מפני שקריאת השעה בטלפון הנייד היא מסובכת מעט יותר מאשר קריאתה בשעון יד, אלא מפני שהמרחב והזמן של מקום העבודה משתנים בעידן האונליין לבלי הכר: בענפים מסוימים יכולים העובדים להחליט שהם מגיעים למקום העבודה, אם בכלל, רק בצהריים, שוהים בו כשלוש שעות - ואז קופצים לחוגים של הילדים - ובתנאי שישלימו את כתיבת ההערות על גרסת בטא של התוכנה החדשה במהלך הלילה. נכון שגם במרחב הפתוח הזה יש עדיין היצמדות ללוחות זמנים מחייבים, אבל הנה לפניכם קבוצת אנשים הולכת וגדלה שאין לה צורך להתחייב לשעות עבודה ספציפיות, אלא רק לעמוד בדרישות של תפוקה. מה הפלא שעם כה רבים מהם קשה לקבוע פגישה אפילו לדרינק?
מרמת הפרט ועד לרמת הכלל, אנחנו אוהבים להיות צמודים לשעון שלנו. החל מחדשות בשמונה בערב (והמהדרין - בכל שעה עגולה - אף שהאינפורמציה גלויה לעיניהם באופן רציף, למשל באתרי החדשות השונים) ועד לסיכומי שנה: אנחנו מעמתים פוליטיקאים עם הבטחותיהם, את עצמנו עם תוכניותינו ואותי עם הכרס שלי - רק מפני שמחר בבוקר יהיה א' תשרי. העובדה שפוליטיקאים משקרים, שתוכניות טיבן להשתנות ושאני הייתי שמן גם בכ"ג בשבט תשמ"ח למשל, לא רלוונטית עוד: מחר שנה חדשה? אז צריך למהר, לסכם ולהחליט.
הנה למשל אתם: כרגע אתם קוראים את הטור הזה בנחת של מי שסוף שבוע ארוך במיוחד לפניהם, לעומת זאת, לקראת שמחת תורה תהיו מוכנים לחלק אותו בהתנדבות לכל תיבות הדואר של מנוייו, אם רק יובטחו לכם שעתיים תמימות בלי הילדים.