המרחב האווירי נסגר. על המרקע אפשר לראות את צללית מטוסו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה שינחת כאן בעוד כ־4 דקות. הלווייתו של הנשיא התשיעי שמעון פרס תתחיל בעוד זמן קצר. 50 אלף בני אדם חלפו על ארונו. ימים שכל השידורים מוקדשים אך ורק למותו. אבל כעת, אחרי שהרכבת האווירית של כל האורחים הזרים שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון כבר חזרה לתחנותיה, האם החברה הישראלית שאיבדה את פרס לפני 20 שנה מתחילה כעת, בלכתו הפיזית, לעכל את משמעות אובדנו?
זה זמן רב שלוויות מספקות לנו תמונת מראה של החברה הישראלית או לפחות של חלק ממנה. זכורות לאחרונה במיוחד הלוויותיהם של ראש הממשלה יצחק רבין, של הרב עובדיה יוסף ושל הזמר אריק איינשטיין. כולן זיקקו היבטים משמעותיים של ישראליות. מעבר לכבוד הלאומי שבהלווייתו של פרס, היא מזקקת את מעמדו המובס של מחנה השמאל בישראל.
לכאורה הלווייתו של פרס הייתה אמורה להיות יום ניצחון לדרכו של השמאל. 11 ראשי ממשלה, מלך, 90 ראשי משלחות, אנשי דת, נשיא המעצמה הגדולה בעולם, שהוריד את הדגלים במדינתו לחצי התורן וטס במשך שעות ארוכות על אף לו"ז צפוף במיוחד. כולם באו לעמוד בדממה לרגל כניסת ארונו של פרס לרחבת הטקס בהר הרצל. אבו מאזן בצעד מנהיגותי החליט אף הוא להגיע. כן, יש בהחלטתו משום אינטרס יחצני, ועדיין אל מול הרחוב הפלסטיני הגועש, גם מעשהו, כמו של שאר המנהיגים, הוא ביטוי כבוד לדרכו של פרס. דרך השלום והאמונה ברעיון של שתי מדינות לשני עמים. הוא ישב, אגב, בשורה הראשונה.
מבלי ששמנו לב המחנה המושמץ ביותר בישראל 2016, המחנה שהנמנים עמו עוברים דה־לגיטימציה יומיומית ברשתות וברחוב, המכונה לעתים שבוי בהזיות או בוגד, המחנה הזה הוא שהביא בבוקר יום שישי כבוד אדיר למדינת ישראל. כבוד ששום ראש מחנה בישראל לא מסוגל כיום להביא. הפנטזיות לפתע הפכו בשיח הציבורי לחלומות ראויים ומרוממי נפש. אך אף שעמוס עוז שם את השלום במרכז נאומו, נותר מחנה השמאל מבויש בפינה. קולו היה חלוש בפאנלים הטלוויזיוניים וגם ברשתות החברתיות.
הרצוג, ראש המפלגה שהייתה כור מחצבתו של שמעון פרס - אותו פרס שיצק מים על ידיו של דוד בן־גוריון - לא הורשה לנאום. האיסור לא עורר גלים מיוחדים. הרצוג, כמו מחנה השמאל, כולו קיבל זאת בהכנעה. אובמה הוא שנותר לתפקד כמנהיג האופוזיציה.
הימין, בחסות של ממלכתיות מזויפת, הוא שגזר קופון שלם על מורשתו ותרומתו של פרס. תמונתם של ראש הממשלה נתניהו ורעייתו שרה משוחחים עם אבו מאזן, תמונה שבמהותה היא תמונת ניצחון דרכו של השמאל, נטמעה אי־שם בין תמונות לחיצות הידיים.
נכבדי העולם עשו את דרכם חזרה לביתם ולקחו עמם את מה שישראל יכלה להיות. צרובים מהשמש הישראלית הם טיפסו חזרה אל מטוסיהם ונופפו לנו לשלום. האם החברה הישראלית, שקיבלה לרגע משב רוח מרענן, תדע להוקיר את דרכו של פרס? האם יימצאו מנהיגים בשמאל שידעו לנופף חזרה לשלום?