גדר חיה, אלאור אזריה, נשות הכותל, שוברים שתיקה, ינון מגל וסילבן שלום, ההתבטאות של יאיר גולן, התמונות של שרון פרי, היציאה של העדה האתיופית לרחובות, המלחמה על השעה של רזי ברקאי, ואם נרד נמוך יותר אז גם צבא השלום של שי חי; וכאילו לא די בכל אלה, אפילו ילדי תימן החליטו השנה לצאת מן האוב ולשים סוף לתעלומה אחת ולתמיד.
לא, זה לא עוד אחד מסיכומי השנה שנשכח על רצפת העריכה ומוגש לכם בדיליי, אבל כן, זה סיכום ביניים של זירות טעונות בחברה הישראלית. חילוקי דעות, לגיטימיים, דרך אגב, שכצפוי מביאים אותנו לפגוע זה בזה, להטיח האשמות, לנטוע את עצמנו מחדש בקבוצה שעוזרת לנו לשייך את עצמנו לאחד השבטים בחברה הישראלית.
אנחנו, היהודים, טובים בלבקש סליחה. כל כך טובים, עד שבנינו ממש תהליך שלם, מדורג, מתוכנן ומושקע, שכמו בסרט הוליוודי טיפוסי יודע להביא את האירוע לנקודת שיא. מתחילים בקטן – באלול, חודש שלם שמוקדש לחשבון נפש ראשוני ואמירת סליחות של “מיטיבי לכת” בפורמטים שונים; מאלול עוברים לעשרת ימי תשובה (הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים), כאן אנחנו כבר יותר ממוקדים וענייניים, בכל זאת ראש השנה מאחורינו ופנינו לעתיד; ואז מסיימים בגראנד סלאם של הסליחות – הפינאלה – יום הכיפורים, שבו אנחנו מתעטפים בטלית, מכים על חטא, ובקשת הסליחה מוליכה אותנו לסוג של קתרזיס.
אלא מה? דקה אחרי שניקינו את המצפון (קצת כמו לרוקן את הזיכרון של הנייד), אנחנו שוב טוענים את מחסנית הפגיעה בזולת, ומעמיסים מחדש אוסף של אמירות פוגעניות, מזלזלות וחטאים בין אדם לחברו. יורים ובוכים.
אם לא די בכך, אז השנה גם התקצרו הליכי השיפוט. פעם הייתה משטרה שחקרה, ואז הוגש כתב אישום שגרר דיון מעיק וממושך בבית משפט, עד שלבסוף הגיעו השופטים לפסק דין מנומק שבו נקבע אם האדם אשם או זכאי. לדור ה־Y אין הרבה סבלנות. ברוח התקופה סוגרים עניין בבית המשפט האמיתי – כיכר העיר הווירטואלית. כי בשנה הכי ויראלית, שנת השיימינג, “מוות וחיים ביד האייפון”.
אבל גם בשנה שבה “כל דאלים גבר”, ההסתה הפכה למקצוע, והועמקו השסעים בחברה הישראלית, זוהר סיפורו של יהודה הישראלי (איזה שם...) כסוג של מגדלור שמזכיר לנו איך אנחנו יכולים וצריכים להיות, אם רק נרצה. אותו חייל סיירת “רימון” שלא היסס להסתער לתוך המנהרות ב”צוק איתן” בתקווה להציל את הדר גולדין (ז”ל), ונפצע קשה מאוד. בתום תקופת שיקום ממושכת נדרש לשפץ את ביתו כדי שיוכל לתפקד בו כחלק מחייו החדשים על כיסא גלגלים.
התברר שמדינת ישראל איננה יכולה לעשות זאת מסיבות משפטיות. ואז, אז נפתח לבו הרחב של עם ישראל, העם שיודע להיות משפחה אחת גדולה הכי חמה ודואגת שבעולם, כשהוא רק רוצה. מיליון וארבע מאות אלף שקלים נאספו בתוך 24 שעות, והוכיחו שמתחת לכל הציניות, הציוצים והשנאה מפעם לב חם שמורכב מיסודות של ערבות הדדית וקורטוב של ‘ואהבת לרעך כמוך’. זו החוויה שנרצה לנצור לשנה הבאה, ונקווה שבשנה הקרובה ניתקל ביותר תופעות של חמלה, ערבות הדדית ואהבת הזולת. כי השנה כולנו יהודה הישראלי.