כך השתמש אובמה בשמעון פרס נגד מדינת ישראל ואזרחיה

בקטע הארסי ביותר של דבריו האשים אובמה את מתנגדיו הפוליטיים בתמיכה בעבדות. "שמעון האמין שיסודות סגולותיה של ישראל אינם נמצאים רק בנאמנות לעם ישראל, אלא גם בחזון המוסרי והאתי, התשתית של האמונה היהודית". אין כאן אמירה מקורית. האמת הכמעט בנאלית היא שמאז ימי אברהם אבינו העם היהודי מתבסס על פרמטרים גשמיים ורוחניים בו־ זמנית. את הדברים הללו ניתן להגיד כמעט על כל מנהיג ישראלי משחר הציונות המודרנית.

אבל אז אובמה המשיך וציטט דברים שפרס אמר לו: "'העם היהודי לא נולד כדי לשלוט בעם אחר', הוא היה אומר, 'מהיום הראשון התנגדנו לעבדים ולאדונים'". 

במילים אחרות, לתפיסת אובמה מי שאינו שותף לדרכו המדינית של פרס תומך בעבדות הלכה למעשה. קשה לחשוב על טיעון חסר שחר ועוין יותר שהשמיע מנהיג אמריקאי. 

כדי להבין כיצד נוצר מצב שבו מנהיג זר מרגיש נוח להשתמש בדברי נשיא המדינה כדי להוציא דיבה על עם ישראל, יש לנתח את הטיעון עצמו ואת המורשת של פרס. ובכן, העובדה הפשוטה היא כי אין כל קשר בין שליטת ישראל ביהודה ושומרון וירושלים לבין עבדות או אדנות.

הודות לתהליך אוסלו כבר 20 שנה כל ריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים ביו"ש נשלטים בידי אש"ף. העובדה שישראל עזבה אותם לא משחקת לטובתם. תחת הממשל הצבאי הישראלי לפלסטינים היו יותר זכויות, והן היו מוגנות מבחינה משפטית ושלטונית. אולם תחת שלטון הכנופיות של אש"ף אין להם אפילו זכויות אזרח בסיסיות. למעשה, מאז שיאסר ערפאת הקים את הרשות הפלסטינים חיים בג'ונגל פוליטי ומשפטי. אולם כל זה לא עניין את אובמה.

את המתקפה שלו על עם ישראל ונבחריו פתח אובמה ביצירת אנשי קש ימניים. מבקריו של פרס בימין, טען, תקפו אותו בטענה ש"הוא סירב לראות את הרשע האמיתי של העולם וכינו אותו נאיבי". לתפיסת הנשיא האמריקאי, הרוב שמצדד בביקורת שהוטחה נגד פרס ונגד תהליך אוסלו הוא אנשים שרואים רק שחורות. הם שבטיים וחשוכים - להבדיל מפרס, כמובן. וכך זה נמשך עד סוף נאומו.

אובמה הרים על נס את האמונה של פרס בתהליך אוסלו והשתמש בה כדי לבעוט בציבור הישראלי שדחה אותו. "אבל פרס", הוא אמר, "ידע טוב יותר מהציניקן". כן, הוא היה יותר טוב מאיתנו, רואי השחורות.

וזה הפרדוקס של פרס: לאורך העשורים האחרונים רצינו ליהנות מההצלחות הגדולות שלו בחו"ל; רצינו להתרגש כשכוכבי הוליווד הגיעו למסיבות שלו בבית הנשיא ובמרכז פרס. אבל בכל פעם שניסינו לראות בהצלחתו את הצלחתנו, בא איזה מנהיג או שחקן ובעט בנו.

ככל שקרנו עלתה בעולם, ירד מעמדה של ישראל. אותם מנהיגים שהתדפקו על דלתנו כדי להשתתף בהלווייתו הפרידו בינינו. הוא היה הישראלי הטוב, הנאור ואיש העולם הגדול, ואנחנו סתם עם קשה עורף ושבטי, וניתן לעמוד מולנו בעיר בירתנו ולהעליב אותנו ללא בושה. איך זה קרה?

מה שמדהים בסיפור חייו הוא שהנשיא התשיעי השלים שתי קריירות שלמות במהלך חייו הארוכים. הראשונה החלה עם קום המדינה ונמשכה עד לעליית הליכוד לשלטון ב־1977. במהלכה רתם פרס את כישוריו הדיפלומטיים לבנייה ולחיזוק ישראל. הוא ניהל מגעים מורכבים עם הצרפתים והאנגלים, שהביאו להשתתפותם במבצע קדש, והוא שכנע את הצרפתים לסייע לישראל הצעירה לפתח את הכור הגרעיני ואת התעשיות הצבאיות. בשנים הללו לישראל לא היה הרבה להציע למדינות כמו צרפת, אבל פרס המחונן ידע איך למנף את המעט שהיה כדי לנהל מערכת יחסים פורייה ומוצלחת מאוד.

אחרי עליית הליכוד פרס שינה כיוון. מאז 1981, כשכמעט הצליח להכשיל את מתקפת חיל האוויר על מתקן הגרעין העיראקי באוסיראק, רתם פרס את כישוריו הדיפלומטיים לרקימת מערכות קשרים עם מנהיגים זרים, לא לטובת המדינה אלא על גבה. למורת רוחן של הממשלות הנבחרות והציבור שבחר בהן, פרס בנה את מעמדו בחו"ל. הציבור החזיר לו על פעילות זאת בחמש מערכות בחירות שבהן הוביל את מפלגתו לכישלונות בקלפי.

שיא הקריירה השנייה של פרס היה זכייתו בפרס נובל לשלום על הסכמי אוסלו, לצד יאסר ערפאת ויצחק רבין. העולם הריע לפרס על ההסכם שלא הביא שלום ולא הביא ביטחון. מקטרגיו מימין ביקרו את ההסכם לא משום שראו את "הרשע האמיתי של העולם", הם גינו את אוסלו כי ראו נכוחה את המציאות. הם האמינו לאנשי אש"ף שאמרו שתהליך אוסלו הוא סוס טרויאני ושתכלית המהלך היא להביא ג'יהאד לירושלים. הם ראו את הדם והבינו כי הנרצחים אינם קורבנות שלום, כי אם קורבנות מלחמה שהייתה נמנעת אילולא אוסלו.

בשמונת ימי הטרור שקדמו לבחירות 1996 התראיין בחור צעיר שהיה עד לפיגוע בקו 18 בירושלים. "פרס, מה אתה לא מבין? אנחנו יהודים! רוצחים אותנו!", הוא זעק בכאב ובאימה מתוך התופת. ואז הגיע לארץ ביל קלינטון כדי לעזור לקמפיין ולהריע לנביא השלום פרס. אבל זה כבר היה מאוחר מדי, והמציאות הכתיבה את התוצאה בקלפי.

המקום שבו פרס השאיר את החותם המשמעותי ביותר במהלך הקריירה השנייה שלו היה משרד החוץ. במהלך כהונתו במשרד בתקופת אוסלו הורה פרס לעובדיו להפסיק לדבר על הסתה אנטישמית של אנשי אש"ף. ההסברה הטובה ביותר היא השלום, אמר. יותר מזה אנחנו לא צריכים.

מעבר לבעייתיות הכרוכה ברתימת המעמד הבינלאומי של ישראל לגורל תהליך מדיני עם ארגון טרור, ההוראות של פרס הותירו מורשת של פסיביות בקרב אנשי משרד החוץ. בשביל מה לטרוח ולתקוף מדיניות אנטי־ישראלית של ממשלה זרה זו או אחרת? הרי הכל ישתנה כשיהיה שלום, וכל עוד אין שלום אי אפשר לצפות ליחס אחר.

את המסר הזה שינה בנימין נתניהו לפני מספר שבועות. הוא שיגר מסר ביקורתי לסגל משרד החוץ, ואמר להם להפסיק לחשוב שתפקידם מתחיל ומסתיים במסירת דיווחים. נתניהו דרש מהם לנקוט פעולות לשינוי העמדות האנטי־ישראליות הרווחות בעולם. נתניהו הורה לאנשי המשרד להתנער ממורשת הקריירה השנייה של פרס ולאמץ את מורשת הקריירה הראשונה, כדי שישראל תרקום יחסים עם העולם לא על בסיס מסירות לתהליך מדיני זה או אחר, אלא על הבסיס שעליו שקד פרס בשנות ה־50־60. כפי שפרס הבין אז, יש לנו מה להציע לעמי העולם. ובזכות עוצמותינו, ועל אף מגבלותיהן, יש לנו גם מנופי לחץ שניתן להפעיל נגד מבקשי רעתנו.

בדבר אחד הנשיא האמריקאי בכל זאת צדק: כפועל יוצא מההתנגדות הציבורית לדרכו המדינית אנחנו שוכחים את הטוב שעשה פרס בבניית הכוח הצבאי של ישראל. על כך עלינו להכיר לו טובה לעולמי עד.