תכנית הטיפוח: יש לבנות עתיד משותף בין שני עמים, לא בין שתי מדינות

רק באמצע התפילה נכנס הרב לבית הכנסת. החסידים, שהתפלאו על כך שהרב מאחר דווקא ביום הכיפורים, ביררו את סיבת האיחור. כך נודע להם שבדרכו לבית הכנסת שמע הרב קול בכי של תינוק. נכנס הרב אל הבית ומצא פעוט שהושאר לבדו, כי אמו הלכה לבית הכנסת. ריחם הרב על הילד, דיבר איתו, הרגיע אותו ושיחק עמו, עד שנרדם. רק אז הלך לתפילת "כל נדרי". 

זהו אחד הסיפורים החסידיים היפים והמפורסמים, שעניינם מה קודם למה: עבודת האל או האחריות לאחר? עם הפנים לשמיים ולקדושה או עם הפנים לחברה, לאנשים?

תפילת "כל נדרי" היא הפותחת את תפילות יום הכיפורים ונחשבת לאחת החשובות ביותר. לכן עושים חברי הקהילה - כולל אמו של התינוק והמטפלים בחולים - כל מאמץ כדי להגיע לתפילה ולזכות להתפלל עם הרבי. אבל הרבי בסיפור מעמיד מול התפילה את הרגישות לילד בוכה או לחולים, ובכך מאותת לחסידיו שאין לאבד את קנה המידה הנכון ואין להעדיף תפילה - ואפילו תפילת "כל נדרי" - על פני הרגישות לבני אדם, ובכללם ילדים וחולים. וכבר הדגישו חכמים, החל בימי ישעיהו הנביא והמשנה, שאין מקום וערך לחזרה בתשובה ביום הכיפורים בלי לפתור את הבעיות שבין אדם לחברו.

המסר הזה, שעובר כחוט השני לאורך הדורות, הוא מסר אוניברסלי. הראייה של זכויות הפרט, ההבנה שיש לדאוג לרווחת כלל האנשים, השוויון - כל אלה הם ערכים שהנחילה היהדות. 

בהלווייתו המרגשת והיהודית מאוד של הנשיא לשעבר שמעון פרס זכרו לברכה, ניסה הנשיא האמריקאי ברק אובמה להזכיר לעם היושב ציון שמתוקף היותנו העם שהנחיל את כללי המוסר האנושי, אין באפשרותנו להיות עם ששולט על עם אחר, מפני שלכאורה זוהי סתירה בין מהות המוסר היהודי לבין מה שאנחנו כלאום יהודי עושים לשכנינו הפלסטינים. 

לו אני היועצת לענייני יהדות של הנשיא אובמה, הייתי מביאה את הסיפור החסידי הזה, שהרי הוא יכול לתמוך בטענתו שעל פי היהדות, לקדושת היום, לקדושת הארץ - קודם החלש. קודם כל התינוק הבוכה. והרי מה רצה אובמה לומר? אנחנו מתעלמים מבכי התינוק. לפני שאובמה דיבר על המוסר היהודי, הוא נפגש לא פעם עם המילייה של יהודי ארה"ב, שהפך את יהדותו ליהדות אוניברסלית שעניינה "תיקון עולם". רבים מיהודי ארה"ב השתמשו ברעיון הטמון בסיפור הזה, ובמקורות יהודיים רבים נוספים, והפכו אותו להגדרה שלהם למיהו יהודי. לצערי, רבים מהם גם אימצו את התפיסה שלפיה התינוק הבוכה שאסור לנו להתעלם ממנו הוא הפלסטינים. 

אלא שאסור לנו להתבלבל: העם הפלסטיני הוא לא תינוק חסר ישע, כפי שהוא נחשב בעולם. חלקים ניכרים ממנו, אלה התומכים בחמאס, הם חלק מתנועה פאן־אסלאמית, הכוללת את התנועה האסלאמית הישראלית, את האחים המוסלמים, ואת דאע"ש ואל־קאעידה על כל גרורותיהם. הטרור שהחזית הזו מייצרת בכל רחבי העולם הוא איום אסטרטגי על המערב כולו. 

ההבדל היחיד בין הטרור המופנה כלפינו לזה העולמי הוא שהשנאה לישראל במרחב הזה כל כך מושרשת, עד שהיא הגורם היחיד שמסוגל לחבר שיעים וסונים ולהוסיף לחזית הרחבה הזו גם את חיזבאללה, איראן והשיעים. הניסיון של העם הפלסטיני להציג את עצמו כתינוק חסר ישע מגובה בתעשיית שקרים נוסח תנועת החרם ובהתעלמות מהטרור הרצחני כלפי אזרחי מדינת ישראל. בראייה פאן־אסלאמית, כזו שהפלסטינים עצמם מאמצים לא פעם, התינוק הוא לא פחות מאשר מפלצת רצחנית. אובמה ייזכר כנשיא האמריקאי שלא ידע לזהות אותה בזמן ולא נתן לה מענה ראוי.

ולמרות כל האמור לעיל, עדיין מונחת לפתחנו מצוקתם של שכנינו. אלה שמבקשים לחיות בטוב, בשלום ובשכנות טובה. רבים מהם לא מאמינים בהסכם אוסלו, כי מאז חייהם הפכו קשים יותר. זו איננה מצוקה מדינית, ולא נוכל לפתור אותה בכלים מדיניים, אלא מצוקה אנושית. 

הניסיון ליילד מדינה פלסטינית, שלא הייתה קיימת מעולם במרחב הזעיר שבין הים לירדן, אולי היטיב עם מנהיגי הפלסטינים, אבל לא היטיב עם הפלסטיני הפשוט, בוודאי שלא בעזה. עמוס עוז דיבר בהלוויה של פרס על שני בתים. אולם אבו מאזן, שישב שם, לא מצליח לבנות את הבית, גם לא כשניתנו לו הזדמנויות רבות. 

לכן מדינת ישראל צריכה לעשות חשבון נפש, להיפטר מהפתרון הזה ולהכיר בו כטעות. ככל שנצליח לבנות קשרים וגשרים, כמו אלה שכבר ישנם, ככל שנצליח לנרמל את יחסינו, לדאוג לצרכים של האנשים הפשוטים, כמו יוזמות אזרחיות רבות שכבר קורות בשטח - כך נוכל להכיר בכך שיש לנו אחריות על רווחתו של כל מי שחי כאן. אז תוכל היהדות לתפוס את מקומה כגשר מוסרי וליצור עתיד משותף של שני עמים ולא של שתי מדינות. 

זו אינה קריאה לסיפוח האדמה, אלא קריאה לטיפוח האדם. בין הפלסטיני הפשוט לבין חיים שיש בהם תקווה עומד רעיון העוועים של הקמת עוד מדינה ערבית נחשלת, מושחתת ומתפוררת, שאזרחיה הם קורבנות של מנהיגיה.

ביום כיפור אספר לילדי את הסיפור על התינוק הבוכה, כדי שילמדו על השאיפה למוסריות המושרשת בתרבותנו. כדי שיזכרו שיש להם אחריות חברתית, כדי שיבינו למה אנחנו מנסים ליצור קשרים עם שכנינו ולהפיל את החומות בינינו. ועוד אסביר להם, שהמציאות - מה לעשות - מורכבת. חלק מן המוסר היהודי, שלפי דברי אובמה הנחלנו לעולם כולו, הוא לא להיות רחמן לאכזרים, פן תמצא את עצמך מתאכזר לרחמנים. שנה טובה, שנת שלום.