אף אחד לא האמין שהסכסוך יוכל אי פעם להגיע אל סופו. אחרי עשרות שנים עקובות מדם ואין ספור קורבנות הפכה האיבה בין הצדדים עמוקה כל כך, וכמוה חוסר האמון. בקרב רבים חלחלה ההכרה שהם נידונו לחיות לנצח על חרבם, שאת הסכסוך אפשר רק לנהל - אבל אי אפשר לפתור.
דווקא מי שהיה שר ביטחון פופולרי והתקדם משם לעמדת ההנהגה - האמין אחרת. הוא פתח בשיחות חשאיות עם מנהיג ארגון הטרור והגרילה האלים והצליח להשיג הפסקת אש, שבבת אחת הפחיתה דרמטית את האלימות. למשא ומתן יש דינמיקה משלו, ולאט-לאט הצליחו נציגי הצדדים לשים בצד את משקעי האיבה ולקבל על עצמם פשרות כואבות: אנשי הגרילה הסכימו להתוודות ולהתנצל על פשעיהם, והמדינה הסכימה למחול להם. הם, מצדם, התחייבו להניח את נשקם ולהמשיך את המאבק בדרך פוליטית ולא אלימה. בפעם הראשונה אחרי יותר מ-50 שנה נדמה היה שאפשר להביא סוף-סוף שלום לארץ המדממת.
כדי להדגיש את טוהר הכוונות התייצבו כל הצדדים לטקס החתימה על ההסכם כשהם לבושים בלבן: מנהיג המדינה מצד אחד, ומולו, מי שעד לפני רגע נחשב למנהיג ארגון טרור. הנאומים של שניהם היו נרגשים. כשמנהיג הגרילה ביקש להתנצל בפני עשרות אלפי הקורבנות התמימים שגבו הוא ואנשיו - ספק אם היה מישהו בקהל שלא הרגיש את גודל המעמד. אפילו העובדה ששני מטוסי קרב ישראליים קטעו ברעם את נאומו לא פגעה בחגיגיות של הרגע. משק כנפי ההיסטוריה נשמע באוויר.
מנהיג המדינה כבר ראה עצמו צועד על השטיח בבניין עיריית אוסלו ומקבל את פרס נובל. בטוח בהישג ההיסטורי שלו, הוא התחייב להציג את ההסכם לאישור במשאל עם. הוא חשב שזה יהיה רק אקט פורמלי. אבל בעוד הוא מנהל קמפיין נינוח וחיובי על יתרונות השלום, יריבו מימין ניהל קמפיין אחר, קמפיין אגרסיבי של פחד ושנאה. הוא הציג את ההסכם כפשרני מדי והטיל ספק בכנות הכוונות של האויב להגיע לפיוס.
גם הסוקרים היו משוכנעים שהעם לא יחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית וניבאו כולם יתרון ברור לתומכי השלום. אבל כשנסגרו הקלפיות, טפחה המציאות על פניהם: ברוב זעום של 64 אלף קולות, רק 0.4% מהמצביעים - דחה העם את הסכם השלום. בבוקר למחרת הם התעוררו למציאות חדשה ולמשבר, שעדיין לא ברור כיצד ייצאו ממנו.
כמו הבריטים שהצביעו השנה בעד היציאה מהאיחוד האירופי, ורק בבוקר למחרת מיהרו לשאול את גוגל מה זה איחוד אירופי, כמו התאילנדים שהצביעו בעד חוקה חדשה שמצמצמת את זכויותיהם, גם הקולומביאנים קמו עם הנגאובר בבוקר שלמחרת ושאלו: "מה בעצם עשינו?". הדמוקרטיה, שב-70 השנים האחרונות אומצה על ידי חלקים גדולים מהעולם ונחשבה כשיטת הממשל הטובה ביותר שהמציאה האנושות, ניצבת היום מול משבר גלובלי. במרבית ממדינות המערב מביעים הבוחרים חוסר אמון ושאט נפש מהשיטה ונוטים לתמוך בדמויות שקוראות עליה תיגר: מטראמפ ועד סאנדרס, מקורבין ועד לה פן - הבוחרים מביעים מיאוס מהמערכת הפוליטית.
מצביעים חדשים ומפונקים
חלק מהמיאוס הזה נובע מהעובדה שבמשך עשרות שנים למדו קבוצות מיעוט איך לנצל לרעה את הדמוקרטיה ולסחוט ממנה הטבות הרבה מעבר למה שמגיע להן. אבל עיקרו מגיע כנראה מהשינוי באופיים של המצביעים. הם בקיאים מאין כמוהם בשימוש בטכנולוגיות תקשורת, אבל מתקשים בקריאת טקסט שאורכו יותר מפסקה. את המידע שלהם הם צורכים ללא היררכיה: מבחינתם עבודה עיתונאית או אקדמית מעמיקה היא שוות ערך לכל מה שכותב בלוגר או צייצן מקרי. רוב האינטראקציות החברתיות שלהם מתנהלות מול מסך ומקלדת ולא מול בני אדם, וככאלה - קל הרבה יותר להניע אותם מתוך פחד מאשר לנטוע בהם אמונה בעתיד טוב יותר. לכן הנטייה שלהם היא להצביע נגד ולא בעד.
הצבעת הנגד משקפת גם את הפינוק שבו גדלו רבים מהמצביעים החדשים. בעוד הדורות הקודמים חונכו לומר תודה על כל מה שהוריהם העניקו להם, הדורות החדשים גדלו כבר עם הורים שיוצאים מגדרם לקלוע לטעמו של הילד ועשרות פעמים ביום מציעים לו שורת אלטרנטיבות עד שיואיל ויבחר. מי שהתרגל לעקם את האף מול המנה שהונחה לפניו כילד - מתקשה להצביע בעד מועמד או רעיון שלא עונים בדיוק, אבל בדיוק, על כל מאווייו. במקום לקבל אחריות על התוצאות של הצבעת הנגד שלהם - הם רק מתרחקים ומרגישים מנוכרים יותר מהמוסדות ומהשיטה הדמוקרטית.
חוסר האמון גם מרחיק יותר ויותר מצביעים מלהשתתף בתהליך. בהצבעה על הסכם השלום ההיסטורי בקולומביה השתתפו רק 37% מבעלי זכות הבחירה. כבר כמה עשורים שאחוז ההצבעה יורד בכל הדמוקרטיות המערביות, וגם בישראל, שבה עדיין יש אחוז השתתפות יחסית גבוה - סביב ה-70%, בהשוואה לכ-80% בחמשת העשורים הראשונים של המדינה.
הפינוק והאנינות של הציבור משפיעים גם על ההנהגה. כאשר אפשר למדוד ברשת החברתית מדי דקה את מידת שביעות הרצון של הבוחרים מההנהגה שלהם - מנסים המנהיגים לקלוע לטעם הבוחרים על בסיס יומיומי, לאסוף את ה"לייקים", ולהימנע מכל החלטה שתעורר מחלוקת - בעצם להימנע מלהנהיג באמת. השיתוק הזה ניכר כבר בכל הדמוקרטיות המערביות.
בהיעדר שיטה טובה יותר, הדמוקרטיה חייבת להתאים את עצמה אל הדורות החדשים, ולפני הכל - להילחם בבורות ולפתח חסמים שיוודאו שמי שמצביע, לפחות יודע על מה הוא מצביע. בעידן שבו הטכנולוגיה מאפשרת כבר הצבעה דיגיטלית בין אם בקלפי, במחשב הביתי או הטלפון, אפשר למשל ליצור מנגנון שידרוש מהמצביע להפגין ידע בסיסי לפני שהוא מטיל את בחירתו. זאת יכולה להיות דרישה לקרוא טקסט קצר על הבחירה שהוא עומד לבחור, ולאחריו מספר שאלות שיבהירו שהוא אכן מבין את הבחירה שלו. זה מנגנון לא פשוט - הוא יגרור בוודאי ויכוחים קשים על נוסח הטקסט והשאלות - אבל זה מנגנון שיחסוך מהבוחר את הצורך לחפש בגוגל ביום למחרת את משמעות ההצבעה שלו.
אנחנו בפתחו של עידן שבו נראה שינויי משטר ברבות ממדינות המערב. כל הורה נבון יודע שהצבת אפשרויות בחירה אינסופיות בפני ילד רק מבלבלת אותו ומעוררת כמיהה למישהו חזק יותר שיחליט במקומו. בין הורה שמנסה לרצות כל הזמן, בנוסח אובמה, לבין הורה אוטוריטרי שמחליט בעצמו בנוסח פוטין - הבחירה של ילד או של מבוגר חסר ידע ומפוחד תהיה במנהיג החזק.
מאז הופיעה באתונה לפני 2,500 שנה, טרם המציאו בני האדם שיטת ממשל אנושית יותר מהדמוקרטיה. כשנוספו לה במאות האחרונות גם ערכים ליברליים של זכויות אדם והגנה על המיעוט - היא הפכה לשיטה היחידה שמאפשרת לאדם להיות חבר שווה ערך בקולקטיב, בלי להקריב את החירויות האינדיבידואליות שלו. אבל עכשיו הדמוקרטיה חייבת להמציא את עצמה מחדש.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10