לפני כמה שנים הודיעה התאחדות הפסיכיאטרים האמריקאית כי נמצא שהסיטואציה המלחיצה ביותר בחייו של אדם היא מעבר דירה. היא ניצחה סיטואציות חיים כמו גירושים, מוות של קרוב משפחה ופשיטת רגל. אבל בהתאחדות לא אמרו מה קורה אם אתה גם עובר דירה וגם באותו יום של המעבר, למעשה 11 דקות אחריו, הבניין שאליו עברת הופך לזירת קרב. אשתך רואה במו עיניה אדם שלפני פחות מדקה ניסה לכאורה לרצוח נערה בת 17 בקומה מעליך. מה הפוטנציאל של זה לגרום להתמוטטות נפשית? כי זה בדיוק מה שקרה לי.
אשתי, כמו רבים וטובים, מפחדת מעלייה במעליות. כאשר חיפשנו דירה חדשה, אחד הפרמטרים היה שלא תהיה מעל הקומה השנייה (הרי כל מה שמעל קומה שנייה הוא סיוט למי שעולה רק במדרגות). נכון שזה אילץ אותנו לסנן הרבה דירות מוצלחות, אבל בסוף מצאנו את האחת - דירה מקסימה, מוארת, גדולה, בשכונת רמת אביב החדשה. זו שכונה המלאה בבניינים חדשים שנראים פחות או יותר כבניין אחד גדול וברחובות על שם פוליטיקאים שהיו בעיקר עסקנים במפלגתם ורק אביה של אשתי זוכר אותם. למשל אריה דולצ'ין, ששיא הקריירה הפוליטית שלו היה כשכיהן כשר ללא תיק בממשלה של גולדה. שמואל תמיר שכיהן כשר המשפטים בממשלת בגין הראשונה. ומטילדה גז שכיהנה כחברת כנסת בשורות מפלגות רפ"י והעבודה.
והנה הגיע יום המעבר והכל הלך נפלא. בפעם הראשונה נתקלתי במובילים מנומסים ועדינים שהפכו את התהליך למשהו שלא גורם לך ללכת לבכות בשירותים ולהתפלל שהיום יעבור. אולי זה כך משום שבראש חברת ההובלות עומדת בחורה (ופה אולי המקום לציין את שם החברה הנפלאה הזו: "נעמה מובילה").
אין מה לומר, למעבר כזה התפללתי כל חיי. כשהמובילים סיימו לפרוק את הקרטונים בדירה החדשה ולהבריג מחדש את כל הריהוט מהדירה הקודמת, הלכתי למרפסת, הדלקתי סיגריה, הבטתי לשמיים ששיגרו אלי קרני שמש נפלאות, וחיכיתי לאשתי שתגיע מהעבודה.
עוד לפני שהספקתי לסיים את הסיגריה, אשתי נכנסה בדלת כשהיא מצוידת בחיוך גדול ובשורה בפיה. "זה לא ייאמן", אמרה, "אני לא היחידה שסובלת מפחד מעליות בבניין".
"מה זאת אומרת", שאלתי. היא הסבירה שכאשר עלתה בחדר המדרגות, ראתה מישהו שבדיוק ירד, מישהו שוודאי השתמש בחדר המדרגות בדיוק מאותה סיבה.
"איזה יופי", אמרתי לה.
"והקטע זה שהוא אפילו נראה יותר לחוץ ממני", היא הוסיפה. "זה ממש גורם לי להרגיש טוב, לדעת שאני לא לבד בקטע הזה".
חייכתי אל אשתי וחיבקתי אותה. בדיוק אז החל להישמע מחול סירנות מחוץ לחלון. ניגשתי אליו וראיתי עשרות כלי רכב - ניידות משטרה, אמבולנסים, שחנו ממש בכניסה לבניין, ומהם יצאו שוטרים וחובשים בריצת אמוק. "משהו רציני קרה", אמרתי לאשתי. "זה לא צחוק".
כעבור זמן לא רב נכנסתי לאחד מאתרי החדשות, ומיד רצתי לאשתי עם המחשב. "תסתכלי", אמרתי לה בפאניקה, "בתו של כדורגלן עבר מפורסם נדקרה בדירתה, מצבה בינוני". מתחת לידיעה הופיעה תמונה של חזית הבניין שבו התבצע המעשה. זו הייתה החזית של הבניין שאליו עברנו.
"אני לא מאמינה", אמרה אשתי בתדהמה וגללה למטה כדי לקרוא את הידיעה. בסופה הופיע גם תיאור של הצעיר הדוקר. "אני לא מאמינה, זה מי שראיתי במדרגות".
"נראה לי שהוא לא ממש פחד ממעליות", אמרתי לה. "הוא בעיקר פחד מהמשטרה".
***
יש לי חבר שהאובססיה שלו לאמונות טפלות היא אחד הדברים הכי מעצבנים שאני מכיר. אבל אני סולח לו, כי מעלותיו האחרות מפצות על הנודניקיות שלו בעניין זה.
שבוע לפני המעבר הוא אמר לי, חזר ואמר ואמר וחזר, שחשוב שבפעם הראשונה אכנס לדירה החדשה ברגל ימין. שבשום פנים ואופן לא אעשה את המעבר ביום שישי. שפיזור מלח מסביב לבניין יכול לגרש רוחות רעות שאולי מסתתרות בדירה. שאם אני רואה שממית אז שבשום אופן לא אגרש אותה. שממית שנכנסת לדירה חדשה, מתברר, מביאה המון מזל.
כמה שעות אחרי המעבר, החבר האובססיבי טלפן לברר איך היה המעבר ואם פעלתי לפי ההוראות שלו. "האמת היא שהכל עבר מעולה", אמרתי לו. "הדירה מדהימה ונוחה, הרבה יותר ממה שחשבתי שהיא. המעבר היה חלק באופן מדהים, בחיים לא הייתה לי הובלה כזו נוחה ומהירה".
"אתה רואה, זה בזכות מה שאמרתי לך לעשות", הוא צהל.
"כן, הכל באמת מעולה, חוץ מדבר אחד קטן - בדיוק כשעברתי כנראה היו פה דקירות. חוץ מזה, הכל באמת נפלא, אחלה מעבר".
"מה? דקירות?"
"כן, כן, דקירות".
"רגע, יכול להיות שגירשת שממית מהבית?"
"לא, מה פתאום, לא ראיתי שום שממית, אז בטח לא יכולתי לגרש אותה".
"מממ...", הוא ניסה למצוא מילים. "יכול להיות שנכנסה שממית ובטעות מישהו הבהיל אותה וגירש אותה, כנראה אחד המובילים. כבר שמעתי על משהו כזה שקרה".
"אולי", אמרתי והצעתי לו שיקפוץ אלי לראות את הדירה החדשה.
"מה, אפשר בכלל להיכנס לבניין? המשטרה לא סגרה שם את השטח?"
"לא, הם סיימו את העבודה שלהם, אין בעיה להיכנס לבניין עכשיו".
"שמע, אחי", הוא אמר, "האמת היא שאני קצת עסוק היום, נדבר בהמשך, כבר נמצא זמן".