וכך הלאה מתחנה לתחנה, בקולי קולות, רכבת השדים ממשיכה לדהור. עם ישראל מבוהל, ובכל תחנה צצה מפלצת אחרת המתוארת בקולו הדמגוגי של המנהיג. בתחנות השונות: חסן נסראללה המאיים מדי לילה להמטיר מאה אלף רקטות על ישראל, אסמאעיל הנייה הממטיר גשם של קסאמים על שדרות והסביבה; ברק חוסיין אובמה עם כאפייה "אויב ישראל ואוהב ערבים"; עיתונאי שמאלני שעטו נוטף דם; שחקן תיאטרון שמדקלם את מחמוד דרוויש "מתעשיית השקרים הפלסטיניים".
תוך כדי המסע עם ישראל חש את מה שהמנהיג מזין אותו - פחד, הרבה פחד, האזרח מתמכר לחרדה, עם החרדה הוא מוזן גם שנאה גדולה כלפי ערבים, זרים, מהגרים, שמאלנים. כל מה ששונה.
ואז פונה הקברניט לעם ומרגיע: "רק יד יציבה ומנוסה יכולה לנווט את הרכבת שלנו לחוף מבטחים". וכך נתניהו מנציח את שלטונו.
ישראל היא מעצמה איזורית עם יתרונות אדירים על שכנותיה
רכבת השדים שנתניהו מתאר בפנינו היא מציאות מדומה. במציאות החיים ישראל היא מעצמה אזורית עם יתרונות אסטרטגיים אדירים על גבי כל שכנותיה. אנחנו אלה ששולטים בגורל הפלסטינים ולא להפך. יש לישראל ברית אסטרטגית עם החזקה במעצמות, עם סיוע ביטחוני חסר תקדים. ישראל היא מעצמת הייטק עולמית, המייצרת מספר שתיים של מפעלי סטארט-אפ, אחרי עמק הסיליקון.
יש כאן תרבות ליברלית פורחת, אמנים וסופרים המפיצים ערכים ליברליים ואוניברסליים. וכן, יש גם אויבים וסכנות, אך אנחנו יכולים להם בגלל עוצמתנו ולא חולשתנו, למרות נתניהו ולא בגללו.
נתניהו מעדיף לראות בנו אומה חלשה ומפוחדת, כי במצב כזה הוא מהווה פתרון לסכנות ולאיומים; אם בהסתגרות העם בקרונות רכבת שדים או מאחורי חומות הגטו. הפתרון האמיתי הוא להפנים את העוצמה הישראלית ולתרגמה לא ליוהרה, אלא למערכת יחסים אזורית של שותפות אינטרסים, שיתאפשרו על ידי הבנה הדדית, פתרון שתי המדינות, יחסים טובים עם ארצות הברית, אירופה ויתר העולם. ישראל ליברלית בטוחה בעצמה, היוצאת מגטו הבהלה לעבר ביטחון עצמי והושטת יד לשותפים, הרחק מחלומות הבלהות של נתניהו.
הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת "יאללה מנהיגים צעירים"